ביקורת סרט: "מקוללים" - עוד סרט אימה צה"לי חסר ערך

ההוויה הצבאית שימשה כרקע לכמה סרטים מכוננים במה שמכונה "ז'אנר סרטי האימה הישראליים". כך בסרטים "מורעלים" של דידי לובצקי מ-2011, שבמרכזו בסיס צה"לי שחייליו נהפכים לזומבים; "בשר תותחים" מ-2012 בבימויו של איתן גפני, שאף הוא עימת את חיילי צה"ל עם צבא של זומבים מעבר לגבול הלבנוני; ו"מסווג חריג" שבועז ארמוני ביים ב-2015, ובו רוצח סדרתי מחסל חיילים בבסיס נידח. כל אלה מעידים כי סרט האימה הקומי הוא כר קולנועי פורה שבאמצעותו מתמודדים קולנוענים ומלש"בים עם האימה והאבסורד המלווים את השירות הצבאי בישראל.

עתה מצטרף אל הרשימה "מקוללים", שהגדרתו כסרט אימה היא על אחריות יוצריו בלבד - הבמאי יבגני רומן ("איגור ומסע העגורים" היפה) והתסריטאים יואב שוטן-גושן, איילת גונדר-גושן ועירד רובינשטיין. כמו הסרטים שצוינו לעיל, גם "מקוללים" מתהדר ברעיון סביר וביצוע ירוד.

ביקורות קולנוע נוספות:

פתאום משפחה

הגרינץ'

המשפחה שלי

שלושה חיילים יצאו לדרך, בים-בם-בום. הזירה היא אי-שם בנגב, והסיטואציה היא תרגיל ניווט שאליו יוצאת פלוגה של חיילי גבעתי. צלם צבאי מטעם דובר צה"ל (עמית רהב) מגיע על מנת לתעד את התרגיל, ואמור להתלוות לשני לוחמים (דניאל גד ונמרוד הוכנברג). רגע לפני שהם יוצאים לדרך, צצה במקום בדואית קשישה המחפשת את בנה שנעלם. החיילים מנסים לגרש אותה מהשטח הצבאי הסגור, לועגים לה, והיא בתגובה פוצעת בציפורניה את זרועו של אחד מהם ומטילה עליהם קללה.

הפזורה הבדואית כמרחב שטני. מתוך "מקוללים"

מאליו מובן שתרגיל הניווט הפשוט יחסית יהפוך למסע בלהות, כששלושת החיילים יגלו ששערי הגיהינום נפתחו בפניהם. זה מתחיל בילד בדואי מסתורי העוקב אחריהם, ממשיך בכלב שחור מאיים השב וחוזר מן המתים, ביקור במערה שקירותיה מעוטרים בציורים מסתוריים ואובדן כללי של תחושת זמן ומקום. את כל אלה מלווה מה שהתחיל בתור סימן היכר של סרטי אימה דלי תקציב והפך מאז לקלישאה מעצבנת: מצלמת וידיאו המתעדת את ההתרחשויות ומגיבה אליהן. את הגימיק השחוק הזה מספקת פה, כאמור, נוכחותו של כתב-צלם דו"צ.

המפגש עם הבדואית ובנה והניווט בשטח צבאי שננטש לפני 40 שנה אמורים להעניק לסרטו של רומן איזשהו מימד פוליטי, שכן מסתבר שהמקום היה מיושב בעבר על ידי בדואים ואלה פונו משם על ידי צה"ל במלחמת 1948. אבל העיסוק הזה בסוגיות של חטא קדמון, אשמה ועונש נותר לא יותר מאשר בבל"ת. אם יש דבר מעליב ומתנשא יותר מיחסם של החיילים אל הבדואית - הרי זה הצגתה כמכשפה כעורה, וזיהוי המרחב המזוהה עם הפזורה הבדואית כשטני.

קלישאה נבובה של התמוטטות נפשית. מתוך "מקוללים"

"מקוללים" נראה קצת כמו הגרסה הישראלית של סרטי סם ריימי ("Evil Dead", "קחי אותי לגיהינום"). אבל הרצינות התהומית שבה הוא מתנהל מונעת מאיתנו ליהנות ממנו. הסרט עוקב אחר התמוטטותם המנטלית של שלושת החיילים שמוצאים עצמם אבודים בלב המדבר - אך הפיכתם ההדרגתית לפסיכופטים רצחניים המכוונים את נשקיהם זה אל זה היא בגדר עוד קלישאה נבובה. מה בדיוק הסרט רוצה לומר, אם יש לו בכלל מה לומר, על הקשר שבין העבר האלים וההווה? האם זוהי נקמת הרדופים של 1948 בצאצאי מחוללי העוול? מירי רגב, האם שומעת? רות, עבור.

וכך, למרבה הצער, זהו תרגיל קולנועי לא רציני המקבץ כמה חבר'ה במטרה ליצור (עוד) סרט אימה צה"לי חסר ערך ומשמעות של ממש. עבודת הצילום האפקטיבית של רם שוויקי הטוב מעצבת רקע חזותי הולם לסיפור הלוקה בחוסר מקוריות ועניין, היעדר הומור, דמויות חסרות אישיות, ובעיקר - בלי שמץ של אימה.