קולנוע, מטבעו, נמשך לקצוות. סרטים על קיצוניות אידיאולוגית ודתית מצד אחד, וגילוי נטייה מינית בחברה שמרנית מצד שני — הם יופי של חומר קולנועי, שאפשר לביים גם באופן צהוב. את "פרה אדומה" היה קל לעשות ולשווק כסרט בוטה ומלודרמטי על "לסביות בהתנחלויות". מה רבה הייתה ההקלה לגלות שסרט הבכורה של הבמאית הצעירה ציביה ברקאי יעקב, מצליח להתעלות מעל כל המכשלות הצפויות והוא קולנוע עדין ויפה.

העלילה מבוססת בחופשיות על אפיזודה בחיי הבמאית ועוסקת בנערה בשם בני (אביגיל קובארי, תגלית בפני עצמה) הגרה לבד עם אביה, רב כריזמטי ומתעתע (גל תורן המעולה), בהיאחזות יהודית בלב מזרח ירושלים. לחייה מתפרצת בת שירות הלומדת במקום (מורן רוזנבלט). הסרט עוסק גם בגילוי מיני ויציאה מהארון, אך עבורי התוצאה מרתקת בעיקר כדרמה על יחסי אב־בת, שהגבולות ביניהם מעט מטושטשים. תורן המצוין מיטיב לבנות דמות של רב קיצוני, שמדבר בשקט ובמתק שפתיים, ולעיתים נראה יותר ליברלי ומכיל מרוב האבות החילונים במדינה. אבל גם זו אמת חלקית.

ברקאי יעקב משתמשת בחוכמה רבה בלוקיישן ובסביבה הפוליטית שבמרכז הסרט — מקום שבו מרדנות ושמרנות מתערבבים, אמונה וחילוניות גם, ואין טובים ורעים. שגרת החיים בהתנחלות מתוארת בלי ביקורתיות מעושה, אבל גם בלי התייפייפות. כמו הדמות הראשית שנולדה לתוך המציאות הזו, הסרט מקבל אותה כנתון. גם מינון הארוטיקה והסצנות המיניות נכון, ולא מוריד את הסרט למחוזות זולים. לא הכל עובד פה, בעיקר לקראת הסוף שמעט ברור ומפורש מדי. אבל המשחק המשובח של שלושת השחקנים הראשיים, והצילום הנוגה של מזרח ירושלים על ידי בועז יהונתן יעקב, הופכים את "פרה אדומה" לעבודת ביכורים ששווה לגלות.