לפעמים בישראל נראה שקונפליקטים כמו זה בין חילונים וחרדים, מתקיימים רק במונחים מוחלטים. כל צד חי בצדקתו, בעולם שלו, ולא מכיר או לא יכול לדבר עם הצד השני. והנה בא סרט כמו "גאולה" והוא כולו על היכולת לנוע בין העולמות, למצוא קשר ואיזושהי שפה גם כשכועסים.

במרכזו של "גאולה" עומד זמר רוק שחזר בתשובה בשם מנחם (משה פולקנפליק הנהדר, בעצמו שחקן חוזר בתשובה). הוא חי בבני־ברק בדוחק עם בתו החולה בסרטן. הוא כבר לא יודע אם הוא מאמין או לא, אבל כשהוא עומד מול הצורך למצוא כסף לטיפול כדי להציל את בתו (אמילי גרנין), הוא יוצר קשר עם חברי להקת העבר שלו, ומשכנע אותם להפוך איתו ללהקת חתונות חרדית. בהמשך גם עולה הצעה לחזור למופע מול קהל חילוני, והוא חושש לשלם מחיר נפשי.

אהבתי את "גאולה", בעיקר כי הדרמה החברתית והדתית הזו לא מדברת במונחים מוחלטים. אף דמות אינה קיצונית או נבלת, וכולם מקשיבים זה לזה גם אם הפערים והקונפליקטים נותרים שם עד הסוף.

יוסי מדמוני, יוצר "בת ים - ניו יורק" ו"המנגליסטים", ממשיך כבמאי לבנות דרמות ישראליות מאוד שיודעות לשים את האצבע על המתחים בחברה שלנו, בלי ליפול לתובנות שחוקות ומתבקשות מדי. חובר לו כבמאי ותסריטאי שותף הצלם בועז יהונתן יעקב, שמתגלה פה כהבטחה גם בתפקידים אלה. אפשר לבקר את השניים על כך שהדמויות הנשיות כתובות הרבה פחות טוב מהגבריות. ואכן, החברות מול העימות מגיעים לידי ביטוי בעיקר דרך האחווה הגברית, והסצנות בין חברי הלהקה הן הטובות בסרט. עוד יתרון בסרט הוא האופן המיוחד שבו מצולמת בני־ברק, כעיר מטונפת מצד אחד ומלאת נשמה מצד שני. בקיצור, שווה.