כמעט בכל רגע ב"רומא" מתרחשים בעצם שני דברים במקביל. זה נכון גם לרמת הפריים הבודד. לרגעים זה לא סרט, אלא ציור: הבמאי האדיר אלפונסו קוארון ("כוח משיכה") מציג את זיכרונות ילדותו בשנות ה־70, בשכונה אמידה במקסיקו־סיטי בשם רומא, כאילו מדובר בסדרת תמונות (כן, זה סרט מקסיקני, לא איטלקי, אבל הבלבול כנראה מכוון, כי יש בו משהו שמזכיר קולנוע איטלקי ישן). וכמו בתמונות באלבום משפחתי, תמיד מתגלה משהו בחזית, ומשהו ברקע. בחזית, משפחה מאושרת לכאורה, ברקע עוזרת קשת יום שמתחזקת את האושר שלהם. בחזית, מים שנשפכים על הרצפה כדי לנקות צואת כלבים. ובהשתקפות: מטוס בשמיים, עם חלומות שעולים אל על.

הביטוי המורכב הזה, הדואלי, מתאר במקצת איזה סוג סרט ערמומי הוא "רומא". בשלב הזה, אחרי הזכייה בפסטיבלים, ואפילו דיבור על אוסקר ראשון לסרט שמופץ על ידי נטפליקס (ועוד בספרדית), אני משער שהסרט מגיע לחובבי הקולנוע כבר עמוס בציפיות, שלא בטוח שיתגשמו. אז כדאי להבהיר: כן, "רומא" הוא אכן סרט "אמנותי" בשחור לבן, לעיתים קצת יומרני מדי, שלוקח לו זמן להתניע. מצד שני, מי שיפגין סובלנות וראש פתוח, יגלה סרט פשוט נפלא. סרט שמתאר לכאורה שגרה רגילה של משפחה שחיה עם העוזרת האוהבת שלה, הגיבורה האמיתית פה (השחקנית הלא מקצוענית יאליצה אפאריסיו, צעירה ממוצא אינדיאני). יש ביחסים האלה הרבה רוך ואהבה, אבל במקביל גם תלות וניצול. וכך גם בתמונה שקוארון מצייר את מקסיקו כולה: שגרה רגועה מצד אחד ומתח חברתי הולך וגואה מצד שני, שמתפרץ ברגעי אלימות וסערה. ומתוך הקונפליקט הזה עולות כמה סצנות של קולנוע טהור, יפהפיות וסוחפות, וגם כמה מרגשות להפליא.

תנו ל"רומא" צ'אנס, עדיף בקולנוע ולא בנטפליקס. לא כי זה סרט "חשוב" או "אמנותי", אלא כי זה פשוט סרט יפהפה.