"המועדפת", "מרי מלכת הסקוטים". להקת קווין

כפי שקורה מדי פעם, מגיעים בשבועות הקרובים אל בתי הקולנוע בארץ שני סרטים שממבט ראשון עשויים להיראות דומים עד כדי פליאה. שניהם מתאימים לאותו תקציר: "תככים בין נשים יריבות בחצר מלכת אנגליה". השבוע עלה "מרי מלכת הסקוטים", המתרחש באנגליה של המאה ה–16, ימי מלכות אליזבת הראשונה; ובעוד שבועיים יגיע "המועדפת", המתרחש כ–150 שנה אחר כך, בימיה של המלכה אן. הסרט הראשון עוסק ביריבות בין אנגליה ובין סקוטלנד, והסרט השני עוסק בימי מלכותה של מי שאיחדה את אנגליה ואת סקוטלנד ליצירת הממלכה המאוחדת. בשני הסרטים הדרמה מתמקדת במלחמות אגו ושליטה בין שתי בנות–דודות, ושניהם מתמקדים בסיפורים הנשיים. הראשון בוים על ידי אשה ונכתב על ידי גבר, השני נכתב על ידי אשה ובוים על ידי גבר.

"מרי מלכת הסקוטים"

"מרי מלכת הסקוטים" עורר סקרנות לפני הצפייה בו בגלל העובדה שעל התסריט חתום בו ווילימון, היוצר של "בית הקלפים". אבל מי שקיווה לקבל את גרסת המונרכיה ל"בית הקלפים" התבדה. ווילימון אכן מתמקד לא מעט בכל הפוליטיקות והאינטריגות של האריסטוקרטיה, מי חותר תחת מי, מי מתנקש במי. אבל הפרטנות הפוליטית, שנשמעת כמו דיווח חדשותי מעיתוני שנת 1553, הופכת את "מרי מלכת הסקוטים" לסרט נאה לעין אך כבד לאוזן, כזה שנשמע כמו אקספוזיציה ארוכה לרגע מהפכך שלא מגיע. סרשה רונן ("ליידי בירד") מגלמת את מרי, שחוזרת לסקוטלנד מולדתה בגיל 18 אחרי שלוש שנות נישואים ואלמנות בצרפת. היא נוטלת את כס המלוכה מידי אחיה החורג, ומנסה לבסס קשרי אחווה עם בת דודתה, אליזבת מלכת אנגליה. אבל אליזבת, לא מעט בהשראת יועציה הגברים, חרדה משובה של מרי, ומהעובדה שיש סיכוי שאולי היא תדרוש גם את כס המלוכה האנגלי. מה שהיה יכול להיגמר כסיפור ידידות, אחווה ושיתוף פעלה בין שתי שליטות, מסתיים בזה שאליזבת חותמת על גזר הדין שיוציא את מרי להורג (כך מתחיל הסרט, לטובת מי שפספס את הפרט ההיסטורי הזה בסרטים קודמים). מרגו רובי ("הזאב מוול סטריט") מגלמת את המלכה אליזבת הראשונה, המלכה הבתולה, שלא התחתנה ולא הולידה ילדים, ולכן מרי היא זו שהשושלת שלה המשיכה לשלוט אחריה.

סרטים שונים העוסקים בדמויות היסטוריות מוכרות לעיתים מתסכלים לצפייה, כשדמות שהיתה ראשית באחד, הופכת משנית באחר, דמות טובה באחד הופכת להיות הרעה באחר. כל סרט עם נקודת המבט שלו על הסיפור, התקופה והאנשים. המלכה אליזבת הראשונה, למשל, הפכה בעשרים השנים האחרונות למלכה החביבה על הקולנוע הבריטי. ג'ודי דנץ' זכתה באוסקר כשגילמה אותה ב"שייקספיר מאוהב", שם היא הוצגה כמלכה בעלת חוש הומור, מבט ממזרי וטעם משובח לאמנויות. קייט בלנשט זכתה בגלובוס הזהב כשגילמה את אותה מלכה ב"אליזבת", בתור מנהיגה שיכולה ללמד גברים איך לעמוד בראש מדינה וצבא. ואחרי שתי הדמויות החזקות והנחושות האלה, מגיעה הדמות שמגלמת רובי – שיכולה שמגלמת את המלכה אליזבת ולא תזכה על כך באוסקר – ופתאום המלכה אליזבת הראשונה היא דמות חלשה, תלותית ולחלוטין גרוטסקית.

ג'וזי רורק, מבכירות במאיות התיאטרון של לונדון, שזה סרט הקולנוע הראשון בבימויה, מדמיינת את סיפור היריבות בין מרי ובין אליזבת כדרמה שייקספירית – וזו אכן התקופה שבה שייקספיר פעל וממנה הוא שאב את השראתו. אבל גם המומחית הגדולה ליצירתו של שייקספיר לא מצליחה להפוך את התסריט היבש של ווילימון לדרמה שמצליחה להיות רלוונטית לימינו. ולכן אין מנוס מלהגיד: את כל מה ש"מרי מלכת הסקוטים" רצה להגיד – על שלטון של נשים, על מערכות יחסים בין נשים ועל תככים ומשחקי כוח בין גברים ונשים – "המועדפת" עושה הרבה יותר טוב. יש להניח שגם מצביעי האוסקר יחשבו כך: בעוד את "מרי מלכת הסקוטים" אתם עשויים למצוא השבוע מועמד מקסימום בשתי קטגוריות באוסקר (איפור ותלבושות), "המועדפת" יהיה אחד הסרטים עם הכי הרבה מועמדויות, כולל לשלוש השחקניות הראשיות ולתסריט (שכתבה התסריטאית האלמונית דברה דיוויס לפני20 שנה ורק השנה הופק סופסוף).

"המועדפת"

"המועדפת", סרטו דובר האנגלית החדש של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס ("לובסטר", "להרוג אייל קדוש") הוא סרט שנראה מצוין כששמים לידו כהשוואה סרט כה חלש. אבל כשהוא בפני עצמו, גם הוא לא נטול בעיות. מה שכן, לנתימוס הוא במאי בעל נוכחות וטביעת אצבע שקשה לטעות בהן. מאז בכורתו עם "שן כלב" היווני, הוא מביים סרטים מלאי שנאת אדם. נקודת המבט שלו כל כך צינית שהיא עסוקה במציאת כל מה שמכוער ומגונה במין האנושי. התיעוב של לנתימוס לגיבוריו ניכר מהפריים הראשון ומהשימוש העקבי – אך היצירתי שלו – בעדשות רחבות, שמציגות עולם מעוות. "המועדפת" הוא סרט ארסי, חומצי ומיזנתרופי, אבל לפחות יש בו חוש הומור – הומור שחור משחור, אמנם – אבל כזה שמעניק לסרט נפח אירוני שמרחיק אותו מהעבר העתיק והופך אותו מודרני יותר. זה סרט תקופתי עם אוצר מילים עכשווי.

אלה ימי מלכותה של המלכה אן (אוליביה קולמן), שגופה ונפשה חלושים והיא מסוגרת בארמון שלה בו היא נתונה למצבי רוח קפריזיים, שמובילים אותה גם להתקפי פרנויה תכופים. מחלת השיגדון (גאוט) שלה, גורמת לה להיות רתוקה למיטתה ימים שלמים, ולכן את כל ענייני הממלכה השוטפים מנהלת חברת ילדותה ואשת סודה, ליידי שרה (רייצ'ל וייס), שיש לה אג'נדה משל עצמה – בעיקר להיטיב את מעמדה ואת עושרה ולבצר את יכולת השליטה שלה במלכה. היא הדיק צ'ייני של המלכה אן. כשלארמון מגיעה משרתת חדשה בשם אביגייל (אמה סטון), בת דודתה של ליידי שרה, אשת אצולה לשעבר שמשפחתה ירדה מנכסיה ומאז היא צריכה להסתמך על יופיה ועל מיניותה כדי לשרוד, היא מתחבבת על שרה שמעניקה לה תפקיד זוטר לצידה, ובכך מצילה אותה ממגורי המשרתים בקומת המרתף. ואז אביגייל, שמבינה מהר את מערכת היחסים התלותית בין המלכה ובין שרה, מפעילה את כל כוחות המניפולציה שלה כדי לדחוק את שרה הצידה ולהפוך להיות המועדפת על ידי המלכה – כולל להיכנס למיטתה.

לנתימוס מביים ללא רחמים סרט שגדוש בהפרשות, קיא, מוגלה, צואה ודם. העולם שלו מציג את הנשים כמפלצות ואת הגברים כיצורים רופסים ומצועצעים. יש איזושהי פרוורטיות מקורית, כמעט סאטירית, באופן שבו הוא מעוות את נקודת המבט שלו, לסרט שלרגעים אף נושק לסוריאליסטי. המלכה במבט אירוני. הפראות של לנתימוס וחוסר הנימוס שלו הופכים אותו ליוצר שבהחלט נמצא בדרגה אחרת משאר עמיתיו, אם כי זה לאו דווקא לטובה. אם בסרטיו הקודמים הוא השתמש בנקודת המבט האלימה והמורבידית כדי להגיד משהו קודר ופסימי על זוגיות ומשפחה, הרי שבסרט הזה – שבו הוא היה יכול לדבר על שלטון וכוח – הוא מקיא לנו בפרצוף, בסרט שקצת כמו הגיבורה שלו, סובל מהתקפי בולמוס של אכילה והקאה. נדמה שמאז "טום ג'ונס" של טוני ריצ'רדסון מ–1963 לא נראה סרט תקופתי כה פרוע וחצוף, שנראה, ובכן, כה לא תקופתי.

וכך, שני סרטים תקופתיים – שעוסקים בעולם אמיתי שבו נשים שלטו – ומתגאים אמנם בתלבושות מהודרות ובעיצובי סט מסוגננים, לא מצליחים להגיד משהו בעל משמעות למציאות של ימינו, למעט ההבנה שהכוח והכסף משחיתים את כולם, לא משנה המגדר. שניהם קפריזיים כמו הדמויות שלהם.

ציוץ