כשל משפחתי

הכירו נא את משפחת ריזו, עוד משפחה אקסצנטרית מהסוג שמאכלס עד זרא את סרטי האינדי האמריקנים. עוד יקום מי שיידרש לאופן שבו העיסוק הזה במשפחות שאינן מתפקדות לא משמש אלא כסות לסרטים (ע"ע "ג'ונו") בעלי אידאולוגיה שמרנית למדי. 

הניאו-שמרנות של עידן בוש השני - יחד עם התנועה של סרטי השוליים אל מלתעות המיינסטרים – הפכו את המשפחה המעט-מטורללת אך החביבה-להפליא לאמצעי שנועד לסמן את "אחרותו" לכאורה של הקולנוע העצמאי, ויחד עם זאת לגרום לנו לחבב אותו. קולנוע אחר באמת, הנושא עמו מסרים חתרניים או אפילו ביקורתיים – אין פה.

האב (אנדי גרסיה) הוא קצין שיקום בכלא, שמסתיר מבני משפחתו את חלומו להיות שחקן ואת העובדה שהוא משתתף בשיעורי משחק. הבת הבכורה (דומיניק גרסיה-לורידו, בתו-של בחיים) מסתירה את העובדה שהיא מתפרנסת כחשפנית במועדון מקומי. הבן המתבגר (עזרא מילר) מפתח פטיש לנשים שמנות מאוד. ואילו אם המשפחה המתוסכלת (גוליאנה מרגוליס) חושדת שבעלה בוגד בה עם מי שאנחנו יודעים שהיא חברתו ללימודי המשחק (אמילי מורטימר). ואיך, אתם שואלים, אפשר בלי אלן ארקין, שמאז "מיס סאנשיין הקטנה" הפך לסימן ההיכר של הקולנוע העצמאי האמריקני? – ובכן, גם הוא כאן. הפעם בתפקיד המורה לדרמה של הבעל.

העניינים מסתבכים כאשר האב מזהה באסיר צעיר (סטיבן סטרייט, “10,000 לפני הספירה”), הכלוא בבית הסוהר שבו הוא עובד, את בנו מאיזה רומן חולף שניהל בצעירותו. כחלק מתהליך השיקום, הוא מחליט להביא את האסיר לביתו, מבלי שיגלה לאיש, כולל לבן עצמו, את זהותו האמיתית. הנוכחות הזרה הזו מסחררת את חייהם של בני המשפחה, ומביאה את כולם לחשוף את הסודות והשקרים שטיפחו בהצלחה יתרה.

ראינו, צחקנו, שכחנו

מכל האמור לעיל ניתן להבין שהסרט שכתב וביים ריימונד דה פליטה הוא לא יותר מאשר קומדיה קטנה וסימפטית. משהו, שנוכח צחיחות שלהי אוגוסט השוררת בבתי הקולנוע שלנו מתבלט לטובה. זהו סרט על שום דבר בעצם, מהסוג המקובל בתאטרון העממי הצרפתי או הבריטי. צוחקים קצת, נהנים, ואחר כך שוכחים שהיינו.

"סיטי איילנד". הלוקיישן מפצה על התוכן

הסרט נהנה מהופעות קומיות מדויקות של כל השחקנים בו, במיוחד גרסיה האב שחושף ב"סיטי איילנד" פן קומי פחות מוכר שלו. בתפקיד פטריארך איטלקי, שחקן זה שב ומזכיר את רוברט דה נירו דווקא. אין זה מפתיע על כן, שהסצינה הטובה

ביותר בסרט היא זו שבה הוא נבחן לסרט חדש של מרטין סקורסזה, שבמהלכה הוא פוצח בחיקוי גרוע במיוחד של ברנדו.

נקודה נוספת העומדת לזכותו של הסרט היא מקום ההתרחשות שעל שמו הוא קרוי. אי קטן זה הממוקם מזרחית לרובע ברונקס הניו יורקי ושמזכיר במראהו עיירת דייגים, שימש בעבר רקע למספר סרטים כמו "מסע ארוך אל תוך הלילה" (1962) בבימויו של סידני לומט ו"גלוריה" (1960) שזיכה באוסקר את אליזבת טיילור. אך זוהי הפעם הראשונה שהאתר המקסים הזה זוכה לסרט "משלו", מה שמעניק לסיפור המוכר על משפחה עקמומית גוון ציורי בהחלט. הנה אפוא מופת לשימוש נבון בלוקיישן.

• מחפשים עוד ביקורות? היכנסו לזמן ynet