משה פולקנפליק בשלו. בסרט "דרייבר", שהוקרן ברחבי הארץ בחודש יולי האחרון, גילם השחקן הזה דמות של גבר חרדי, שאשתו נטשה אותו לאנחות, והוא מגדל לבדו את בתו הקטנה, תוך התחבטות קשה בבעיות פרנסה מעיקות. עוברת לה רק מחצית השנה, והנה כעת מתארח בבתי הקולנוע הסרט "גאולה", שבו פולקנפליק מגלם דמות של גבר חרדי, שאשתו עליה השלום הותירה אותו מטופל בילדה קטנה, שאותה הוא מגדל לבדו, תוך התחבטות בבעיות פרנסה חמורות.
מובן שרק יד המקרה ניווטה את שני סרטיו של פולקנפליק אל אולמות ההקרנה בזה אחר זה. אך לא כך הם פני הדברים בנוגע לעצם ההתעסקות הפילמאית בנבכי ובמסתרי העדות החרדיות בישראל. מאז שנת 2000 הופקו כאן לפחות 25 סרטים עלילתיים שמציצים אל הנעשה בחצרות החסידים ובחדרי החדרים של לומדי התורה. שלא לדבר על סדרות הטלוויזיה - מ"מרחק נגיעה" ו"שטיסל" ועד "שבאבניקים" ו"החצר" - ששטפו את המסך הקטן במדים השחורים והחצאיות הצנועות של הדמויות השונות המצטופפות בעלילותיהן.
מותר להניח שיש יותר מסיבה אחת להתקף סקרנות זה. מציצנות מהסוג הטריוויאלי מובאת פה בחשבון, וכך גם הרצון הליברלי להכיר את "האחר" הישראלי, וזאת לאחר שנים ארוכות שבהן התנחל הקולנוע הישראלי אצל האחר–הפלסטיני. יש להניח גם כי הקריסה המסתמנת של הציונות, הדת האלטרנטיבית שפותחה במרוצת המאה החולפת, תורמת אף היא לרצון המתעורר להכיר חלופות אחרות לקיום היהודי, ולא רק אותן התכנסויות שבועיות, פולחניות בעליל, ליד הגדר, לשם צליפה והרג באזרחים.
החלל הרגשי הזה שפערה הציונות המעשית אצל פלחים באוכלוסייה המקומית התמלא בשני העשורים האחרונים בסרטים דוגמת "חופשת קיץ", "תיקון", "למלא את החלל", "לעבור את הקיר", "אושפיזין", "ההר" ועוד רבים, שהמכנה המשותף להם היה העובדה שהם תצפתו על הציבור החרדי וגוללו סיפורים שהתרחשותם אפשרית רק בחברה דתית מסתגרת ומבודדת.
לא כך המצב ב"גאולה" שביים יוסי מדמוני. אומנם מדמוני עוקב אחר פולקנפליק בעל הפאות העטוף בקפוטה ובמגבעת תואמת, ואומנם העלילה מתחוללת בבני ברק, מעוזם של שומרי אמוני ישראל. אבל בשינויים קלים בלבד ניתן היה ליישם אותה גם בתוככי העולם החילוני.
גיבור הסיפור הוא זמר רוק שפרש מחיי החולין לטובת חיי אמונה וקיום מצוות, ומתקשה לכלכל את צורכי בתו. הסיבה: טיפולים רפואיים יקרים, שאותם היא עוברת על מנת לבלום את מחלת הסרטן המקננת בגופה. לשם הרחבת התזרים הפיננסי החודשי שלו, הוא מקבץ מחדש את הלהקה שנטש, והצוות עושה קאמבק ומופיע בחתונותיהן של בנות העדה החרדית. המזומנים שזורמים אל הכיסים, מועברים לרשויות הרפואיות המתאימות.
כאמור, הסיפור הזה אינו חייב להתחולל בהקשרים יהודיים אורתודוקסיים. אפילו השימוש בשם המניפולטיבי "גאולה", שמה הפרטי של הילדה החולה, וכמובן גם ההגדרה הכוללת לתהליך ההתנקות המוסרית כביכול, שעובר על חברי הלהקה, יכול היה להתקבל באופן טבעי גם אצל החילונים. מכאן נובע שסרטו של מדמוני ניזון קודם כל מהצורך המציצני, ולא מהכרח עלילתי או נפשי דחוף. ככזה הוא סרט קביל, לא תמיד סביר מהבחינה העלילתית, אך מצולם כהלכה (ומסוגנן יתר על המידה), עם פולקנפליק, כמתבקש.