שרלוק הולמס הוכתר בידי ספר השיאים של גינס כדמות הבדיונית שזכתה למספר הרב ביותר של ייצוגים טלוויזיוניים וקולנועיים. מאות סרטים העמידו במרכזם את דמותו של הבלש עם המקטרת. היו בהם מוצלחים יותר, ומוצלחים פחות, ואלה שניסו לקחת את המורשת האפלה והמלנכולית של ארתור קונן דויל ולהפוך אותה לקומדיה שטותית תמיד השתייכו לקבוצה השנייה והכושלת.
בין הכישלונות המיותרים והנשכחים האלה אפשר לציין את "עלילות אחיו הפיקח של שרלוק הולמס" בכיכובו של ג'ין ויילדר ואת "תעלומה ללא רמז" עם מייקל קיין. בסוף השבוע האחרון, הצטרף אליהם גם "הולמס & ווטסון", בכיכובם של וויל פארל וג'ון סי.ריילי, הצמד המהימן בדרך כלל שכבר פיאר יחדיו כמה קומדיות מופתיות, בראשם "אחים חורגים". הפעם, שיתוף הפעולה לא עלה יפה: מדובר באחד העיבודים המחרידים ביותר שנעשו ליצירותיו של ארתור קונן דויל, ויותר מכך - באחד הסרטים התמוהים שעלו כאן על המסכים בזמן האחרון. 2019 רק מתחילה, וכבר נקבע רף נמוך שיהיה קשה לרדת מתחתיו.
אולפני סוני, מפיצי הסרט, היו ככל הנראה מודעים לכך שמדובר במאכל פיגולים. לכן, לפי הדיווחים בתקשורת האמריקאית, הם פנו לכיסא המפלט האולטימטיבי כיום, והציעו למכור אותו במחיר מבצע לנטפליקס - שירות הסטרימינג שבין השאר, הפך גם למחסן גרוטאות הוליוודי, ובגלל הצורך הבלתי נדלה שלו בתוכן, הסכים בשנתיים האחרונות להכיל שלל תוצרים שהאולפנים דחו מקרבם. אך למרבה התדהמה, התברר שאפילו להם יש גבולות, וההצעה הנדיבה נדחתה, כך ש"שרלוק הולמס" נשאר בצינורות ההפצה הקולנועית.
כשאדם מן היישוב שורף משהו בתנור, הוא זורק את המנה לפח. סרט הוליוודי, לעומת זאת, אי אפשר להשליך סתם כך. הפקתו הרי עלתה הרבה כסף, ולכן עדיף לצמצם נזקים. לפיכך, אחרי שאולפני סוני נתקעו עם "שרלוק הולמס", הם דחו את הפצתו שוב ושוב ובסופו של דבר השליכו אותו לאקרנים רגע לפני סוף השנה, כשרשימות "הסרטים הגרועים של 2018" כבר נחתמו והודפסו. כמו כן, כמובן שלא היו לקומדיה הזו הקרנות מוקדמות לתקשורת, כדי שהשמועות על איכותה יאחרו להגיע, ולפחות בימים הראשונים להפצתה היא תצליח למקסם את הפוטנציאל המסחרי שלה ולצמצם הפסדים.
ברגע שהתפרסמו הפידבקים, הם היו איומים ונוראים, ואחוז השבחים שיש לסרט באוגדן הביקורות רוטן טומטוז נמוך מכמות המנדטים של המחנה הציוני בסקרים הנוכחיים. גם הקהל מיישר קו עם התקשורת, והתגובות באתרים השונים מלינות כי מדובר באשפה, בזבוז זמן וכיוצא בכך.
זה נכון, וזה מוזר, כי בסרט הכה ירוד היו מעורבים שמות ברמה גבוהה. לא רק פארל וג'ון סי.ריילי, אותו אפשר היה לראות השנה ב"אחים סיסטרז" המצוין ולשמוע ב"ראלף שובר את האינטרנט" הנהדר גם כן; את דמויות המשנה מגלמים גם שמות בסדר הגודל של סטיב קוגן ורוב בריידן, שבעבר שיתפו יחד פעולה ב"The Trip" המהולל; את יו לורי, הלוא הוא ד"ר האוס; וגם את רייף פיינס, רבקה הול וקלי מקדונלד - כלומר, באמת ובתמים מטובי השחקנים באי הבריטי. מה שכן, רובם של אלה מגיחים כאן רק לכמה סצינות בודדות, וסביר להניח שהשתתפו בלא יותר משניים או שלושה ימי צילום, כך שלא היו מודעים לגודל הקטסטרופה.
אחריות גדולה יותר מוטלת על כתפיו של התסריטאי והבמאי אית'ן כהן (אין קשר לאחים כהן), מי שהיה חתום לפני שלוש שנים על "נראה אותך אסיר" - אחת הקומדיות ההוליוודיות המשונות של השנים האחרונות, בה וויל פארל וקווין הארט הציגו רצף הזוי של בדיחות גזעניות, אלימות והומו-אירוטיות. אז עוד היה איזשהו היגיון בשיגעון, והתוצאה היתה מיוחדת ומשעשעת לפרקים, אך כאן הניסוי יוצא משליטה, ושרלוק הולמס היה נדרוש לגמוע כמויות עצומות של קוקאין כדי לצלוח את הצפייה בהנאה.
הסיבה לכך היא לא העלילה המטופשת, המתארת כיצד הולמס מנסה לעצור את הנמסיס שלו, מוריארטי, ולמנוע מזימת התנקשות במלכה; גם לא איכותן הירודה של הבדיחות, שמתקשות ולו להעלות חיוך קל שבקלים; אפילו לא העובדה שרבות מהן גסות וגועליות - למרבה הפלא, דווקא פלוצים אין פה, אך לעומת זאת אנו זוכים למנה גדושה של הקאות, הפרשות, מגעים ארוטיים בחדר המתים וכיוצא בכך.
כל אלה הם פגמים שראינו כבר לא פעם במהתלות הוליוודיות ירודות. זה לא נעים, אבל גם לא יוצא דופן. ייחודו של "הולמס & ווטסון" נובע מכך שהעשייה הקולנועית שלו אינה קומפטנטית גם במישורים הבסיסים ביותר. כך, למשל, באופן ביזארי ולא ברור, אין בו התאמה בין רצועות הקול והתמונה. גם העריכה לא תמיד מהוקצעת וערכי ההפקה נמוכים, והסרט כולו נראה כמו חיקוי זול מתוצרת פיראטית, כזה שלא ישרוד אפילו ביקור אחד במכונת הכביסה.
אפשר, כמובן, להתעכב על עוד שלל פגמים. למשל, חוסר העקביות של התסריט, שלא החליט אם הולמס הוא גאון הדור או שמא שלומפר שזכה לתהילה רק במזל והודות לשירותיו של ד"ר ווטסון; או הייצוג המביך של הדמויות הנשיות, שכמעט כולן כאן מתוארות כנימפומניות. אך אולי מיותר לרדת לרזולוציות כאלו כשהתוצר המוגמר מתקשה לעמוד ולו בדרישות סף טכניות.
לאור הרקורד העלוב של עיבודים קומיים לכתבי קונן דויל, עצם הכישלון של "הולמס & ווטסון" אינו מפתיע. המדהים הוא שארבעה חודשים בלבד לאחר צאת הקוריוז "בובה של רצח", הוא מצליח להתעלות עליו ולהתגלות כהזיה הגדולה ביותר שנראתה על המסכים שלנו מזה זמן רב. אין לי תשובה קלה מהמותן לשאלה איך ייתכן שאנשי קולנוע לגיטימיים הוציאו תחת ידיהם מעשה עיוועים שכזה. את התעלומה הזו, רק בלש בשיעור הקומה של שרלוק הולמס יוכל לפתור.
