3 בספטמבר 2009 בשעה 10:00

ביקורת: האחד והיחיד

רנה זלווגר. מתוך האחד והיחיד.

חיכיתם כל הקיץ לסרט "פשוט, פשוט, פשוט"? לדרמה תקופתית בלי פיצוצים, מרדפים, אפקטים ואחרים? לסיפור אמיתי נוגע ללב שיעביר לכם ערב בכיף ויוציא אתכם עם חיוך על הפנים? אם הנהנתם לכל השאלות הללו, כנראה שתאהבו את "האחד והיחיד". בתור כאלו שבאו ללא כל ציפיה ועם ידיעה מינימאלית על סיפור המסגרת – נשבינו בקסם של הסיפור הפשוט (והאמיתי! פרטים בהמשך) והופתענו לטובה.

"האחד והיחיד" מבוסס בגדול על תקופה של כמה חודשים מאוד משמעותיים בצעירותו של השחקן (הותיק) האמריקאי המפורסם, ג'ורג' המילטון. בתפקיד הבמאי, ריצ'ארד לונקריין ("פריצה ברשת", "ווימבלדון") שלקח את התסריט של צ'ארלי פיטרס שהסתובב בערך 10 שנים לפני שהחליטו להריץ אותו סופית. לונקריין עושה עבודה לא רעה, עם ליהוק משכנע ובעיקר ניואנסים קטנים והתעקשות אסתטית להעביר את רוח התקופה שבה הסרט מתרחש, בצורה אותנטית לחלוטין.

שנות החמישים העליזות בארה"ב מתוארות הפעם דרך עיניו התמימות של ג'ורג' דוורו הצעיר (לוגאן לרמן), שנאלץ להתמודד עם גחמותיו של אמו, אן (רנה זלווגר) – שעוזבת את בעלה דן (קווין בייקון הרזה מדי – קשור לכך שהוא פגוע מיידוף?), זמר ברים מוצלח ודון ז'ואן מוצלח גם כן מסתבר. וכך, ביחד עם האח הארטיסטי (טוב נו, ההומו בכל רמ"ח איבריו) רובי, בקאדילק חדשה שרכשו במסגרת הכסף שלקחה אן מחשבון הבנק המשותף לכשעזבו את ניו יורק – מתחילים השלושה במסע מפרך בניסיון למצוא שידוך מוצלח (ועשיר) לאן.

קווין בייקון. מתוך האחד והיחיד.

כמובן שג'ורג' הצעיר נחוש בדעתו לחזור לניו יורק ולאחד את המשפחה, אולם אן היא על תקן האמא הנחושה, שלא מוותרת ותמיד מלאת תקווה, וככה – בהסתמך על יופיה המסוונר, היא מסרבת להכיר בעובדה שהיא מזדקנת – וכאילו כדי להוכיח לכולם מסביבה (ובמיוחד לעצמה), היא נחושה להצליח למצוא מישהו ראוי לגדל אותה עם בניה המתבגרים.

על רקע קורותיהם אלו, הופך הסרט לתיאור נפלא ומרגש של מרחבי ארה"ב, מניו יורק בהתחלה ועד לוס אנג'לס (הוליווד ליתר דיוק) בסוף, דרך ערים אמריקאיות לאין שיעור, בתרבות אמריקאית דביקה, לצד מוזיקה אופיינית לתקופה, עם מכוניות אמריקאיות מגניבות ועוד ועוד ועוד.

רנה זלווגר, שאולי רק לצורך הסרט השנים ניכרות עליה, אולם יפה היא בכל זאת נשארת, משחקת באופן מפתיע ואדיש (חלק מהגדרת התפקיד?) בעוד קווין בייקון נשאר מלא חן מהעבר, אבל מעט משני, ומלבד סצינת המפגש שלו עם ג'ורג' בפיטסבורג (לאחר ההופעה) – כמעט שאין למה לצפות. בכל מקרה, גם אם היו מלהקים אחרים בבמקום ביקון וזלווגר, הרי שאת ההצגה ללא שום צל של ספק, גונב לרמן (המשחק את ג'ורג' הצעיר) עם המבט התמים והיפה-אך-לא-מושלם שלו. לרמן מציג יכולות משחק שלא אמורות להפתיע לאחר "3:10 ליומה", "מספר 23" ועוד כל מיני הצגות לא מביישות – ובכל זאת, הסרט הזה מקפיץ אותו 3 מדרגות קדימה (גם בקרב המעריצות הצעירות שבוודאי יפלו לרגליו בהמוניהן לאחר הסרט הזה). גם את מארק רנדל שמשחק את האח בובי יש לציין לטובה, אולי בגלל שבחיים לא שמענו עליו/ראינו אותו לפני, ואולי בגלל שהוא נכנס באופן מדויק לנעלי תפקידו.

רנה זלווגר וכריס נות'. מתוך האחד והיחיד.

עם מעבר מהיר מעיר לעיר, מוסיקה תואמת (2 הדקות הראשונות של הסרט, ההקדמה למעשה, מבטאת נהדר את כל התחושות שמלוות את הסרט), צילומים מהירים, ליהוק מוצלח ותקופה מצולמת היטב – אפשר לחשוב שמדובר במעין "רוד טריפ" תקופתי, על יחסי אם ובניה שמתגלים מוזרים יותר ממה שציפינו.

אפשר להגיד שזהו "עוד סרט", קטן ולא משמעותי, כזה שלא ידברו עליו עוד כמה שנים – מבלי לחטוא לאמת. ברם אפשר גם ללכת לראות, להתאהב לכמה דקות, להתמוגג, אפילו להזיל דמעה או שתיים – ופשוט ליהנות מסרט ללא יומרות מיותרות. היינו מהמרים שזהו יותר סרט "בנות", ואולי אפילו "סרט דייטים" (בבקשה תודיעי לנו אם באמת הלך לכן/ם) אבל באולם איתנו היו לא מעט גברברים וגבר-גברים מכל הסוגים והמינים שיצאו מהאולם עם חיוך מרוח על הפרצוף, ולכן, שכחו מזה – מתאים לכולם!

דירוג: