בתחילת העשור, הפך הסרט הצרפתי "מחוברים לחיים" לתופעת טבע: הוא נרשם כשובר הקופות הגדול בתולדות מולדתו, וגם בישראל מילא אולמות והיה כאן לאחד התוצרים הקולנועיים המצליחים של השנים האחרונות, בכל שפה.
נוסף לכך, הופץ "מחוברים לחיים" בעוד טריטוריות רבות, וגם בהן נהנה מהצלחה מסחרית מרשימה. לעומת זאת, היתה מדינה גדולה אחת בה התקשה להתרומם - ארצות הברית. אולי בגלל שבמרכז הסרט עומד סיפור על צעיר שחור מן הפרברים, שנהיה מטפלו המסור של אדם משותק, עשיר - ולבן עור, וסיפורים על שחורים שמשרתים לבנים במסירות זה משהו שלא מתעכל כל כך בקלות באמריקה, עם כל המטען ההיסטורי שלה ועם התקינות הפוליטית השולטת בה היום. סיבה נוספת ופשוטה יותר - בשנים האחרונות, האמריקאים כבר כמעט ולא רואים סרטים עם כתוביות, בטח לא על המסך הגדול.
אך גם אם האמריקאים כבר לא צופים בסרטים צרפתיים בהמוניהם, הם עדיין מקפידים להפיק להם עיבודים חדשים בסיטונאות. רשימת התוצרים ההוליוודיים שמבוססים על להיטים תוצרת צרפת ארוכה כמו באגט, וכוללת בין השאר להיטים כמו "שקרים אמיתיים", "שלושה גברים ותינוקת" ו"כלוב הציפורים", אבל כמובן גם שלל כישלונות הזויים.
וכך, בסוף השבוע האחרון עלה בארצות הברית וגם בישראל "אפסייד", עיבוד דובר אנגלית ל"מחוברים לחיים". הבסיס העלילתי נותר כפי שהוא, אך עבר מפריז לניו יורק, ובריאן קרנסטון וקווין הארט נכנסים לנעליהם של פרנסואה קלוזה ועומאר סי, שכיכבו בסרט המקורי.
כיוון שהרוב המוחלט של הקהל האמריקאי לא צפה ב"מחוברים לחיים", מדובר במפגש הראשון שלהם עם הסיפור הזה, מה שיכול להסביר את ההצלחה של "אפסייד" - הוא הדיח את "אקוומן" מצמרת טבלת שוברי הקופות, ובקצב הזה, סביר להניח שהכנסותיו יחצו בקלילות את רף מאה מיליון הדולר.
מדובר בהישג מרשים, בטח בהתחשב בכל התלאות שעברו על "אפסייד" עד הגעתו לאקרנים - דיווחים על הפקתו התפרסמו כבר ב-2011, ושלל במאים וכוכבים נשרו בדרך, בהם כריס רוק וקולין פירת'. בסופו של דבר חתמו קרנסטון והארט וגם הבמאי ניל בורגר, מי שעמד בעבר מאחורי "אמן האשליות" ו"ללא גבולות".
בכך לא הסתיימו הקשיים - הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה כבר לפני כשנה ורבע, אך אז התפרקה החברה של האחים ויינשטיין שהיתה אמורה לטפל בהפצתו. בסופו של דבר, נמצא לו בית אחר ומועד הפצה חדש, ואז הגיע מכשול נוסף, בדמות סקנדל פרישתו של הארט מהנחיית האוסקר בשל ציוציו הפוגעניים, מה שהעיב על קמפיין השיווק, אך בסופו של דבר מתברר כי לא חיסל את סיכוייו הקופתיים.
בניגוד לקהל האמריקאי, שברובו מגיע בלי היכרות מוקדמת עם המקור, המקרה של הצופים והצופות בארץ שונה, ואי אפשר לחמוק מהשוואות. הן מרתקות, ויכולות גם לפרנס עבודות סמינר, כיוון שההבדלים בין שתי הגרסאות עמוקים ומלמדים כמובן גם על הפערים התרבותיים בין צרפת וארצות הברית.
מצד אחד, הסרטים דומים להפליא. סצינת הפתיחה זהה, גם הדימוי החותם, וביניהם השתלשלות העניינים עצמה: גם כאן הגיבור הוא פרחח שחור, המתגלגל לסעוד את הגבר הלבן, מיליארדר אלמן שאיבד את השליטה ואת התחושה בגפיו בגלל תאונת ספורט אקסטרים, ובין השניים נוצר חיבור חזק ומפתיע שמשנה כל אחד מהם.
אך מחומרי הגלם הזהים, רוקח הסרט האמריקאי משהו שונה. קודם כל, באופן לא מפתיע, בגרסה הזו יש הרבה פחות סצינות בהן נראה השחור משרת את הלבן או באיזושהי עמדת נחיתות מולו. לעומת זאת, בניגוד למקור הצרפתי, כאן מדגישים לאורך כל הדרך את העובדה שלמרות נכותו הפיזית, המיליארדר הלבנבן הוא עדיין גבר פריבילגי, ויש דיון בפריבילגיה ובכלל בסוגיות גזעיות וחברתיות.
שינוי נוסף: בהתאם למסורת הספילברגיאנית לפיה כל שובר קופות הוא בסופו של דבר סיפור על אבא וילד, משהו שהוכח לאחרונה למשל ב"ספיידרמן: ממד העכביש", כך קורה גם כאן. בניגוד למקור, בגרסה האמריקאית יש למטפל השחור ילד, מנוכר כמובן, והסרט עוסק בתיקון היחסים בין השניים לא פחות מאשר בקשר בינו למיליארדר הלבן.
לא נרחיב יותר מכך כדי לא לחבל בהנאה למי שטרם ראה, אך נאמר גם כי הגרסה האמריקאית מתמודדת בצורה אחרת עם קו העלילה הרומנטי. בניגוד למקור, כאן אנו חוזים בגיבור האלמן והמשותק יוצא לדייט, שמתפתח בצורה לא נעימה לצפייה. אמנם, כמו "מחוברים לחיים", גם "אפסייד" שואף בסופו של דבר להוציא את הקהל בתחושה של התרוממות רוח, אך כאן הדרך לשם הרבה פחות אלגנטית וקלילה, וכוללת מהמורות משמעותיות יותר.
במידה מסוימת, המבנה של "אפסייד" יותר קונבנציונלי מ"מחוברים לחיים", ונאמן לספר החוקים ההוליוודי, כיאה לכך שהוא עטור כוכבים. נוסף לקרנסטון ולהארט, מופיעה בו גם ניקול קידמן, בתפקיד יד ימינו הנאמנה של המיליארדר, והיא ממחישה את אחד הכללים היציבים מכולם בתעשייה האמריקאית: אם כוכבת גדולה מגלמת דמות שנראית בתחילה קטנה על מידותיה, בסוף הסרט נגלה כי יש לה תפקיד גדול משחשבנו.
הסרט שזור בעוד שלל תפניות צפויות שכאלה, ומנגד הנימה שלו והסיטואציות שהוא מציג פחות מתחנחנות ויותר מחוספסות מן הגרסה הצרפתית, מה שהופך את התוצאה לחזקה ולעוצמתית יותר. נוסף לכך, כמו במקור, גם כאן תצוגות המשחק מעולות: קווין הארט, שלאחרונה ראינו אותו בקומדיה הדוחה והנחותה "חכם בלילה", משיב כאן את כבודו, וקרנסטון מצוין כהרגלו - אפשר רק לתהות מתי יקבל את האוסקר, אחרי שכבר התכבד בשלל פרסי אמי על "שובר שורות".
אז אמנם, רוב המבקרים מעקמים את האף - אבל כך היה גם במקרה של "מחוברים לחיים". מי שלא אהב את המקור מן הסתם גם לא יתלהב מן הגרסה האמריקאית, אבל מי שכן, יגלה כאן סרט מפתיע לטובה שמצליח לשמר את היתרונות של הגרסה הצרפתית, אבל גם לשדרג אותה ולהתעלות עליה, אז לא פלא שהקהל מגיב לו בחום כזה. עכשיו נותר רק לחכות שמישהו יפיק עיבודים דוברי אנגלית ל"משפחת בלייה" ו"למה זה מגיע לי?". פתאום אלה לא נשמעים רעיונות רעים כל כך.
