אבא גנוב, בן עלוב
מצלמתו של עמנואל רוזן נתנה פתחון פה מגעיל לבנו של יהודה ברקן, שהורשע בסחר בסמים. אריאנה מלמד לא היתה מסוגלת לסבול את החיבוק הדביק ועברה על מסך הטלוויזיה עם מטלית
לאורך כל הדבר הזה לא הבנתי איזו בלוטת רגש אמורה להתחיל לפעול אצל הצופים, ומתי זה יקרה. האם האמפטיה לאיך-נפל-כוכב צריכה להתעורר למראהו של יהודה ברקן המקשיש עם הכיפה, שבע הייסורים והנשכח מלב? או שאולי זו בלוטת הגועל, למראה בנו, סוחר הסמים תאב הפרסום שקיבל במה ענקית לשטוח בה את עלילותיו, ונהנה בעליל מכל רגע?
רועי ברקן (מימין) ואביו. סיפור לעוס (צילום: סמדר שילוני)
ואולי אלה הרחמים על נילי ברקן, אמו של סוחר הסמים, שאומרת את הדבר הנכון היחיד בסרט: שהוא מגונה בעיניה, שכל עשייתו מגונה? בסוף נשארה הבלוטה הקטנה והמטומטמת שעושה טסק-טסק.
"אבא גנוב, גרסת המציאות" של עמנואל רוזן ששודרה אמש (ד') בערוץ 2 נוגעת בזו בקושי.
אפשר לצקצק וללכת הלאה, בגלל שהיה כאן סרט גרוע ולא מגובש, שבסופו של דבר שירת רק את ההפרעה הברורה של סוחר הסמים רועי ברקן - לא חשוב לו מה יאמרו עליו ומה יאמר בעצמו, העיקר ש"יהיה בטלויזיה".
זו הפרעה קשה וכלל עולמית. קצת לפני הסרט יכולתם לצפות בחדשות 2 ולראות שם כיצד שלמה, ילד אתיופי יהפהפה וחכם, ממסורבי בתי הספר בפתח תקוה, קונה לעצמו חבר: "רוצה להיות בטלוויזיה?" ליחשש לבן 11 במגרש המשחקים של בית הספר. הילד כמובן לא סירב והתקדם לעבר המצלמה.
החיבוק הארור
אז מי היה רועי ברקן כשהיה בטלוויזיה? איש שאחרי גמילה ארוכה מכחיש שהיה מכור, ועמנואל רוזן נותן לו להמשיך ולהכחיש; איש שחברתו הרה ללדת, ועמנואל רוזן לא מעמת אותו עם אבהותו הצפויה; איש שהמצלמה והיוצר ליטפו באהדה בלתי מתפשרת ומגעילה.
ברקן. "הייתי עסוק בהופעות" (צילום: יגל בר-קמא)
כשמחבקים סוחרי סמים, כשנותנים להם לגיטימציה לשיר שיר שלם של שלמה ארצי בזיופים אדירים במסיבת פרידה ערב היציאה לכלא, השריר המוסרי מבקש לזפזפ. מיד. לולא התחייבתי לכתוב ביקורת, בי נשבעתי שלא הייתי נשארת שם אפילו רגע אחד מיותר.
גם סיפור חייו הלעוס של יהודה ברקן, שבגללו זכה רועי לתהילה-מיד-שנייה, לא היה מרחיק ממני את השלט. האיש הסתבך עם השוק האפור, ובמקביל הפסיק להצחיק אותנו וחזר בתשובה. גם הוא נהנה מליטופו של עמנואל רוזן ומהימנעות מכוונת משאלות קשות על איכות האבהות שלו. ברקן זורק לחלל את התירוץ הידוע, "הייתי עסוק בהופעות", כדי להסביר בין היתר מדוע החופשה המשפחתית האחרונה שלו של שני בניו התרחשה כשהקטן היה בן שלוש.
"רציתי כסף קל", אומר סוחר הסמים והישיר מבטו למצלמה. כמה כסף? כמה קל? ומי היו הקליינטים (בלי שמות, רק אפיונים כלליים)? ומה יש לך להגיד לאסי דיין ובנו שהפלילו אותך? ומה יש לך לומר על עצמך והאם אתה יודע שאתה נבלה, כמו כל סוחרי הסמים באשר הם?
לא שמעתי מפיו של רוזן שאלות כאלה. קל יותר לייצר רגעי טלוויזיה דביקים של "אנחנו לעולם לא ניפרד" כמחווה ל"אבא גנוב".
זה היה רע, אפילו לא רע לתפארת. רע סתמי עם סוחר סמים צעיר ונכלולי שלא ראו לו טיפת חרטה בעיניים. בסופו של דבר, ממש התבקש לעבור על מסך הטלוויזיה במטלית, שתנקה אותו קצת, לפחות עד לסחטן-הרגשות הבא. במילה אחת: איכס.
