בשנים האחרונות למדי הקולנוע להעריך את הפוטנציאל המסחרי של בני ובנות גיל הזהב. זה נכון בעיקר לגבי התעשייה הבריטית, שהנפיקה בשנים האחרונות רצף סרטים בכיכובן של דמויות מבוגרות בהרבה מאלה שהיינו רגילים לראות על המסך. למשל, "מלון מריגולד האקזוטי" שובר הקופות וההמשכון שלו, וכן "השיר של מריון" היפהפה.
בסוף השבוע האחרון עלה כאן סרט נוסף הממשיך את המגמה הזו - "אהבה מריקוד ראשון", בכיכובם של כמה מטובי וטובות השחקנים באי הבריטי, כולם לא צעירים. אימלדה סטונטון מגלמת אישה המגלה שבעלה מזה ארבעים שנה בוגד בה, ונאלצת לעבור לגור אצלה אחותה המנוכרת, אותה מגלמת סיליה אמרי. שם, היא מתחברת לשיפוצניק שלה, בגילומו של טימותי ספאל הנפלא במיוחד, שרעייתו גוססת מאלצהיימר.
כדי להתגבר על מכאובים אלה ואחרים, מצטרפים השלושה לחוג ריקוד. אך שמו העברי של הסרט, שבמקור נקרא "Finding Your Feet", מטעה למדי: אכן, יש כאן לא מעט ריקודים, אבל הם בפירוש לא עומדים במרכז העניינים. הדרמה הקומית הזו, אותה ביים ריצ'רד לונקריין הוותיק גם כן, מתעסקת בעיקר במה שמחוץ לרחבה. כלומר, הוא עוקב אחר הדמויות בעודן מנסות להשלים עם מה שהיה ולהספיק את מה שעוד יכול להיות.
כל זה קורה באופן נוסחתי וצפוי ביותר, אבל עם טאץ' בריטי. הבימוי אנושי ורגיש, תצוגות המשחק הן ברמה הגבוהה ביותר, והדיאלוגים שנונים - למשל, הרגע בו אחת הדמויות מספרת כי נפרדה מבעלה בשל סיבות דתיות; בן זוגה לשעבר סבר שהוא אלוהים, והיא חשבה אחרת.
"אהבה מריקוד ראשון", בקיצור, אינו סרט שמתאהבים בו או שיוצאים ממנו בצעדי ריקוד - אבל הוא בהחלט יפה, מקסים, מכובד וראוי. אף אחד לא יודע לעשות סרטים כאלה טוב יותר מהבריטים.
