ביקורת קולנוע - "ערי טרף": גם פיטר ג'קסון לא יציל את הסרט הזה
קחו את כל מה שרע בסרטי ה"הוביט" ותכפילו. "ערי טרף", הסרט אותו כתב והפיק פיטר ג'קסון, סובל משטחיות, דמויות לא מפותחות וסצנות אקשן מלוטשות מדי. חבל, כי בבסיסו יש כמה רעיונות מעניינים
מהרגע שכריסטיאן ריברס סיים את התיכון לפני 26 שנה, הוא נמצא לצד פיטר ג'קסון. הוא החל כאמן סטוריבורד ואיש אפקטים מיוחדים בקומדיית הזומבים ההיסטרית "מוות מוחי" (1992), ושימש בתפקידים דומים בכל סרטיו כולל הפקות הענק של טרילוגיית "שר הטבעות" (2001-3) ו"קינג קונג" (2005) – שעליו זכה באוסקר לאפקטים מיוחדים. השנה הוא קיבל הזדמנות בימוי ראשונה בפרויקט החדש של מורו ורבו, פיטר ג'קסון.
"ערי טרף" (Mortal Engines) אינו נראה כמו פיצ'ר ראשון של במאי. זוהי הפקת ענק שהושקעו בה משאבים טכנולוגיים וכישרון ניכר ביצירת עולם פנטזיה מפורט. המפיק הוא פיטר ג'קסון, והוא גם כתב את התסריט יחד עם השותפות הקבועות שלו פראן וולש ופליפה בויינס. הידיים ידי ריברס אך הקול הוא קולו של ג'קסון.
לטרילוגיית "שר הטבעות" הייתה השפעה אדירה על הדרך שבה סרטים מופקים בשני העשורים האחרונים. מאז הישג זה, סרטיו של ג'קסון הפגינו הסתמכות מופרזת על אנימציית מחשב, התעלמות הולכת וגדלה מחוקי הפיזיקה והביולוגיה, סצנות אקשן ארוכות מדי שבאות על חשבון פיתוח דמויות, ותסריט לא מספיק ממוקד. בעיות אלו ניכרו בטרילוגיית "ההוביט", והן אינן פוסחות גם על "ערי טרף".
זהו עיבוד לחלק הראשון בסדרה של ארבעה ספרים שנכתבו על ידי הסופר הבריטי פיליפ ריד. סדרה המהווה דוגמה נוספת לעניין של ספרות YA עכשווית בהצבת גיבורים צעירים בעתיד דיסטופי ו/או פוסט-אפוקליפטי. העלילה מתרחשת כאלף שנים לאחר שהעולם הוחרב ב"מלחמת שישים הדקות". השימוש בכלי נשק שטניים לא רק קטל את רוב המין האנושי והחריב את עריו, אלא גם חולל נזק בלתי נתפס לקליפת כדור הארץ.
ביקורות קולנוע נוספות:
חלק משמעותי מהמין האנושי המדולדל שוכן ב"ערי תנע". כלי תחבורה אדירי ממדים שגודלם נע מעיירות קטנות ועד ערי ענק שבהן שוכנים אלפי בני אדם. העיר המרכזית בסרט, האטרקציה הוויזואלית שעליה הוא מתבסס, היא גרסת עיר התנע של לונדון. מודל בתנועה שהארכיטקטורה שלו ממוקמת בין התקופה הוויקטוריאנית לאדוארדית (רוב המאה ה-19 ותחילת ה-20) וכוללת העתקים ללא מעט אלמנטים המזוהים עם האיקונוגרפיה של המקור. זוהי מערכת עירונית בעלת טופוגרפיה מעמדית המזכירה את "מטרופוליס" (1927) של פריץ לאנג: בתחתיתה המנגנונים המכאניים, וככל שעולים מגיעים לטריטוריות של בעלי המעמד עד קומת הגג הכוללת את הגנים "הלונדונים" ואת השכפול של קתדרלת סנט פול.
סצנת הפתיחה מציגה מרדף שמזכיר את "מקס הזועם: כביש הזעם" (2015) בקנה מידה מונומנטלי (אך ללא הפיזיות האותנטית והסוחפת של המקור). לצלילי המוזיקה של "ג'אנקי XL" (כפי שהייתה ב"מקס"). "לונדון" רודפת אחרי עיירה קטנה, לוכדת ובולעת אותה לצרכי קניבליזציה. בכך מודגמת תפיסת ה"דרוויניזם המוניציפאלי" המרמזת על ממד אלגורי כלכלי-פוליטי של ערי התנע שהסרט לא משכיל לפתח באופן משמעותי. הסצנה המוצלחת היא הבטחה ששאר הסרט לא מצליח לפרוע.
הגיבורה היא הסטר שו (השחקנית האיסלנדית הרה הילמר) שפניה מעוטרות בצלקת של חתך עמוק, המרמזת על אירוע אפל בעברה. היא נמצאת על עיירת התנע הנלכדת בתחילת הסרט, וכאשר היא מובלת יחד עם הלכודים האחרים בתוך לונדון, היא מנצלת הזדמנות ומנסה לדקור למוות את תדאוס ולנטיין (הוגו וויבינג).
ולנטיין משמש כ"ארכיאולוג" ראשי של לונדון, וכיד ימינו של ראש העיר מגנוס כרום (פטריק מלהייד). הוא זה שמנהל את מדיניות התקיפה והקניבליזציה של ערי תנע קטנות, בחיפוש אחר טכנולוגיות מהעבר שיעניקו ללונדון כלי נשק להשגת דומיננטיות בהווה.
ולנטיין שולח בעקבותיהם מפלצת מכאנית-אנושית-מוטנטית המכונה שרייק (סטיבן לאנג) שהקשר שלה לעברה של הסטר (כמו גם סודות נוספים וצפויים באותה מידה) יתגלה בהמשך. בצד של כוחות האור מסייעת להם ג'יהאיי (זמרת ואמנית המולטימדיה הדרום קוריאנית אנה פאנג), עם אופי ללא חת, משקפי שמש מלבניות, מעיל בצבע אדום דם, ומטוס הרטרו הצבוע בצבעים דומים, היא דמות שנוצרה עבור פנטזיות של "אוטאקו" (חובבי מנגה ואנימה).
העלילה מושתתת על הסכימה של "מלחמת הכוכבים" (1977) בשינויים קלים המבוצעים בכמה פעולות של התקה ודחיסה. החל מהסצנה הפותחת המהווה שיכפול של לכידת חללית המורדים בידי "משמידת הכוכבים הקיסרית". פונקציית האב המפלצתי המכני/אנושי מחולקת בין ולנטיין לשרייק, הסטר היא הרוח העזה של ליאה, עם המניע לנקמה של לוק. תום הוא התמימות של לוק ופאסיביות שמטרתה לא להתחרות על הדומיננטיות של הגיבורה הנשית. גיהאיי היא האן סולו מינוס החן הפלרטטני של הריסון פורד. לונדון מחליפה את כוכב המוות, ולאן כל זה הולך – זה די מובן מאליו.
אם העלילה לא הייתה שחוקה עד דק, אם היא הייתה עוצרת כדי לבנות דמויות, אם היה רגע של הפתעה אמיתית או נכונות להעז ולנסח אמירה קצת יותר מורכבת, אולי הסרט היה קצת פחות משעמם.
