סקירת סרטי קולאז': ״גבר מהסרטים״, ״ערפל ירוק״

במוזיאון תל אביב מוצגת בחודשים האחרונים (ועד ל-19 למאי) יצירתו של כריסיטאן מרקליי, ״השעון״ (The Clock) יצירת וידיאו באורך יממה אשר בכל רגע נתון השעה במהלכה זהה לשעה במציאות, אלא שהיא מוצגת באמצעות חומר הלקוח מסרט כלשהו, בעבודת עריכה מדויוקת ומרשימה השוזרת יחדיו קטעים שנלקחו מתוך אלפי סרטים. העובדה של מרקליי, שכבר הוצגה במוזיאון ישראל בירושלים (שרכש את היצירה, כך שהוא עשוי להקרין אותה שוב בעתיד) זוכה להצלחה רבה בקרב הקהל הפוקד את במוזיאון תל אביב, מה שאף יוצר תור ארוך לצפייה בלילות בהם המקום נפתח על מנת לאפשר הקרנה רציפה שלה גם בלילה (ב-10 במאי זה יקרה בפעם האחרונה). זה מרשים גם מפני שהיצירה שייכת לתת-ז'אנר בקולנוע הניסיוני ובוידיאו-ארט של סרטי קולאז', או קומפילציות – סרטי פאונד פוטג' המרכיבים יצירה חדשה מקטעים הלקוחים מתוך סרטים רבים.

עידן האינטרנט בכלל ויוטיוב בפרט הולידו פריחה יחסית של סרטונים קצרים מסוג זה, ואף הפך אותם לסוג של מיינסטרים. אולם סרטים באורך מלא, שלא לדבר על יצירות אמנות אשר לא ניתן לצפות במלואן ברצף כמו בעבדותו של מרקליי, לרוב לא מגיעים לקהל רחב. אולי זה גם בגלל שלרוב הקהל מתקשה לעקוב אחרי סרט בו כל כמה שניות הדימוי משתנה ובמידה ויש גיבור הוא שב ולובש צורות אחרות, וייתכן שגם בגלל שסרטים כאלו, כמו סרטו של גיורגי פאלפי ״פיינל קאט (גבירותיי ורבותיי)״, לרוב לא טורחים להציג את זכויות היוצרים לסרטים בהם הם עושים שימוש וכך הם חשופים לתביעה משפטית במקרה של הקרנה מסחרית.

בכל זאת, במהלך חודש מאי יוקרנו בסינמטק תל אביב שני סרטים אשר מנסים להשתמש בסוגה על מנת לייצר סרט עלילתי כמו גם דיון תיאורטי בהיבטים של הסרטים מהם לקוחים הקטעים השונים. הסרט הראשון הוא ״גבר מהסרטים״ של נואית גבע, שהוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה ומגיע כעת להקרנות בסינמטקים, מה שהחל בהקרנה חגיגית בסינמטק לסוף השבוע של יום העצמאות. סרטה של גבע עושה שימוש בקטעי סרטים ישראלים מכל הזמנים ובגלל שהסרט נעשה בתמיכת יונטד קינג אשר מחזיקה בזכויות לסרטים, אין לו את הבעיה המשפטית הטיפוסית לסרטים מסוג זה. הסרט השני הוא ״ערפל ירוק״ (The Green Fog) שביים גאי מאדין (במאי מבריק של סרטים על התפר שבין עלילתי לניסיוני) בשיתוף עם אוון ג'ונסון וגיילן ג'ונסון. סרט זה יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב ושם תהיה זו הזדמנות נדירה לצפות בו על מסך הגדול.

כאשר צופים בסרטי קולאז', כמו בכל סרטי פאונד פוטג' (כלומר סרטים אשר עושים שימוש בסרטים קודמים ולא המונח הזהה המתאר סרטים אשר מביימים חומר אשר כאילו לקוח מחומר גלם לא מבוים), תמיד צופים ביותר מסרט אחד. זאת משום שאנו צופים גם בחומר הגלם המקורי אשר נוצר עבור סרט אחר וגם בהקשר החדש המובא בידי יוצרי סרט הקולאז'. נדבך אחד של ההנאה במקרים אלו הוא עצם הזיהוי של החומר המוכר, אשר חלק ממנו תמיד יהיה בגדר הפתעה, זאת במידה ומזהים את הסרטים מהם לקוחים הקטעים. חלק ניכר מן ההצלחה של ״השעון״ נובעת מן היכולת של הקהל להבחין לפתע בפנים מוכרות או לזהות את הקטע בתוך מכלול סרטים אשר רובם אינו מוכר לצופה ביצירה, אלא אם כן מדובר בסינפיל כבד. אותו הדבר נכון גם לגבי הצפייה בשני סרטי הקולנוע בהם אני דן בפוסט הזה. הם סרטי קולנוע גם בגלל המקום בו הם מוקרנים וגם בגלל ששניהם שואפים במידה מסוימת לספר סיפור. אלא שהסיפור בהם מופרע במידה מסוימת ממלאכת הזיהוי של הסרטים. בכך, גם קהל הצופים עורך מאין קולאז' משלו – הוא מחבר בראשו את הנרטיב של הסרט בו הוא צופה לנרטיב האחר שהוא מכיר מן הסרטים שהוא מזהה מתוך עשרות או מאות הסרטים אשר מרכיבים את היצירה השלמה.

גבר מהסרטים

השאלה האם הסרטים הללו יכולים לתפקד במספרי סיפור באופן עצמאי היא שאלה פתוחה, במידה והסרטים אכן שואפים לכך. ״גבר מהסרטים״ מכריז על עצמו כעל סרט אשר שואף לספר סיפור של גבר ישראלי אחד דרך הרבה ייצוגים של גברים ישראלים. לתחושתי, לא תמיד הסיפור הזה עובד כמשהו אחיד, כאשר החיבור בין הקטעים השונים אשר מביעים דבר דומה עובד היטב, אבל במקומות בהם נדרשת לינאריות בין אפיזודה אחת לזו העוקבת, החיבור לפעמים נראה מאולץ. מחיר זה נובע מעצם הבחירה במדיום המלקט מקורות שונים בתקווה לבנות גיבור, אשר בכל שוט משנה באופן דרסטי את המראה שלו, גם אם יש שחקנים אשר מופיעים ביותר מסרט אחד ממנו נלקחו קטעים. מאידך, האופן בו הסרטים מחוברים יוצר לא פעם תענוגות המתווספים לחדוות הזיהוי ומייצרים הומור המעצים את המקור, לצד מבט המשלב בין הצדעה וביקורת כלפי מכלול הקולנוע הישראלי.

גבע מצהירה בראשית הסרט כי הסיפור הוא של גבר מרגע הגיוס עד לרגע החתונה, משמע סיפור הרחוק מחיים שלמים של גבר אחד. בחירה זו מעדיה גם על התמקדות מסוימת של הסרטים עצמם: הקולנוע הישראלי, לפחות במבט שטחי, עוסק פחות בילדות או בזקנה (רגעי הנעורים מופיעים בסרט קצת אחרי הגיוס). יש בכך גם הצהרה לגבי המצופה מן הגבר הישראלי: להילחם ולאחר מכן להקים משפחה, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו. באותו אופן, דמות אישה תקפידה לתמוך, כמאהבת או כאם, והסרט גם מראה את התפקיד הנשי הזה ברגעיו הטובים ביותר – רגעים בהם גבע מפסיקה להתמקד בייצוג הגבר ועוברת לחתוך בין ייצוגים לכאורה שונים אך בפועל מאוד הומוגניים של נשים. במידה רבה, סיפורו של הגבר הוא סיפור התבגרות אשר כולל גם את היחס המוזר והבעייתי אשר נשים זכו לו בקולנוע הישראלי, ייתכן שבעיקר בעבר.

הסרט מציג למעשה שורה חוזרת של טקסי התבגרות, בהם לוקח חלק גבר אשר לא ממש מגיע לבגרות. חוסר התקשורת עם האם או בת הזוג הוא חלק מן הטקס, כמו גם הגיוס הבלתי פוסק לצבא ומילואים, בסדרה של יציאה וחזרה למלחמות, כולל האפשרות של מוות או אבל על מות חברים. בדרך זו, גבע בוראת נרטיב עומק מסוים של הקולנוע הישראלי אשר יש בו משהו מרתק ובעייתי כאחד – כי למרות הסרטים הרבים בהם נעשה שימוש, המחשבה כי העיסוק בצבא הוא נרטיב קבוע של הקולנוע הישראלי או אפילו נרטיב קבוע של הגבר הישראלי מצמצמת את המחשבה על העשייה הקולנועית בארץ. מדובר כחסרון מסוים של הסרט כסרט מסה, שכן ההצבעה על הדמיון מוציא מן הכלל את החריגים.

מאידך, חלק מן היופי בסרט הוא הדרך בה קטעים בודדים מסרטים אשר יוצאים נגד העיסוק בנרטיב הצבאי יכולים להיות מחוברים לסיפור האחד הגדול, סיפור אשר נקטע רגע לפני בניית המשפחה. יש בסרט סרטים מכל התקופות, אך לתחושי גבע בחרה להתמקד בעיקר בסרטים מוקדמים יותר ולא בקולנוע של המאה ה-21. אולי זה מפני שבשנים האחרונות יותר סרטים העבירו את הפוקוס לנרטיב של המשפחה ולא של הלאום ולפעמים גם לאישה ולא לגבר. בכל המקרים מדובר בכללה ואת סרטה של גבע אין לשפוט כסיכום של הקולנוע הישראלי, אלא כבדיקה וחיבור של כמה וכמה ייצוגי גבריות מתוכו. בכל מקרה, בזכות עבודת הליקוט והעריכה, כמו גם בשל הערך הנוסטלגי של המבט על ישראל בתקופות שונות, סביר להניח כי הסרט יתחבב על רוב הקהל אשר יצפה בו בסינמטקים.

ערפל ירוק
The Green Fog

עבורי, ״ערפל ירוק״ הוא מקרה מרתק יותר. גם בגלל שקשה לדעת איך הקהל בארץ יקבל אותו, נוכח הנטייה של חלק מן הקהל בדוקאביב לבחור סרט על פי שעת הקרנה ולא לדעת מה בדיוק מצפה לו. במקרה הזה מצפה לו סרט שהוא לא רק סרט קולאז', אלא סרט קולאז' אשר בו מעורב גאי מאדין, במאי בעל ראיית עולם ייחודית אשר חודרת לכל סרטיו, גם כאשר הוא רק עורך חומרים של אחרים ועובד ביחד עם במאים נוספים (אוון ג'ונסון היה חתום על הבימוי של סרטו הקודם, ״החדר האסור״ בעוד גיילן ג'ונסון עבד בו בתפקידים שונים) וראיית העולם זו לרוב מעמיסה על קהל הרבה מאוד מידע ויוצרת חוויה חושית לפני שהיא יוצרת פענוח.

קשה יותר לתאר את עלילת ״ערפל ירוק״, אולי משום שהיא פשוטה למדי וגם יש דרך ישירה להסביר אותה: הסרט הוא סוג של רימייק לסרטו הידוע של אלפרד היצ'קוק, ״ורטיגו״. אם כי יותר מכך הוא מבט על מהות הרימייק וניסיון לבודד מן הסרט מרכיבים שונים. אחד מן הרכיבים הוא העיר סן פרנסיסקו וסביבתה, המקום בו היצ'קוק צילם את סרטו. לכן, הסרט מורכב מסרטים המתרחשים בעיר. אלמנט אחר הוא העלילה וסרטם של מאדין וג'ונסון & ג'ונסון (הבמאים, לא חברת הקוסמטיקה) נכנס ויוצא ממנה לא מעט, תוך שחזור של חלק מן האירועים הדרמטים בסדר בו הוצגו בסרט של היצ'קוק פחות או יותר, כולל חלוקת היצירה שלהם לשני חלקים. השני מביניהם הופך במשהו את החלק הראשון ומוסיף לקהל עוד ידע. היבט אחר הוא הנושאים – מעקב, אובססיה, רצון לכוח וחופש ואלו שבו גם בהרבה סרטים אחרים שצולמו בסן פרנסיסקו, עיר אשר יוצרי סרטים על מעקב וחדירה לפרטיות משום מה הרבו לחזור אליה.

היבטים אחרים בסרט של היצ'קוק זוכים לייצוג מופשט יותר, כמו אותו ערפל ירוק מן הכותרת, אשר נובע מרגע של חשיפה דרמטית בו הדמות הנשית מוארת בגוון לא טבעי של ירוק. אותו ערפל ירוק מיוצר בחלק מן השוטים הלקוחים מסרטים שאינם ורטיגו ומקבל משמעות אחרת – האם הוא דבר טבעי או על טבעי, שייך להווה או לעבר? האם הוא זה אשר קושר את כל אותם גיבורים (גם בסרט זה, רובם גברים העוקבים/מחפשים אישה חמקמקה) ואת העיר כולה. האם זו התעלומה אותה אנו חוקרים בסרט או רק ביטוי לאובססיה של האנושות לשלוט ולדעת, כולל שליטה באחר וידע אשר לא ניתן להבין או לפרש.

אלמנט נוסף הוא סגנון, לכאורה הנקודה הכי מייצגת של היצ'קוק, זו אשר הפכה אותו לאחד מגדולי הבמאים ואת ״ורטיגו״ באופן ספציפי לסרט שניצב בראש משאלים לדירוג הסרטים הגדולים בכל הזמנים. אבל מה הופך את הסגנון לכה מיוחד אם ניתן דרך עריכה לשחזר קטעים רבים מאותו סרט חד פעמי דרך הרבה סרטים אחרים? ״ערפל ירוק״ מציג שוט אחד מ״ורטיגו״ בפתיחה ואז עוד כמות גדולה של שוטים אשר חלקם נראים לרגע כלקוחים ממנו, אבל מתגלים כחלקים של יצירות אחרות. אולם, יש רגעים בסרט בהם התוצאה בעריכה מזכירה עד מאוד את הסרט של היצ'קוק. האם זו עדות להשפעה של הסרט? ייתכן, אם כי חלק מן הסרטים בהם נעשה שימוש צולמו לפני ״ורטיגו״. הסרט מייצר ערעור על הייחוד של הדימוי ושואל מחדש מה הופך סרט ליצירת מופת. האם יצירת מופת היא כזו משום שהיא נבדלת מיתר הסרטים או משום שהיא מבטאת בצורה המגובשת והטובה ביותר את הדברים אשר מועברים במגוון רב של יצירות ובכך מהווה ביטוי שלם למכלול? התשובה היא כנראה באמצע.

איני יודע כיצד קהל אשר אינו מכיר את ״ורטיגו״ יגיב ל״ערפל ירוק״. כאמור, הסרט הזה הוא גם מאוד של של מאדין וככזה קשה לעקוב אחרי כל הדברים שהוא מבצע, עד לשלב בו נראה לפרקים כי הוא אינו מבצע דבר, בעוד הסרט יוצא מן העלילה המגובשת לקטעים שמהווים דיון ארוך יותר בהיבט כלשהו של חדירה לפרטיות, מרדף, או פספוס של אהבה. בנוסף, הסרט עושה מספר מעברים בשימוש שלו בסאונד, נושא חוזר אצל מאדין אשר דומה כי כל סרטיו עוסקים גם בקרע שבין שפת הקולנוע האילם לקולנוע המדבר. בסרט זה הדבר בה לידי ביטוי בחלקים בהם הדיאלוגים מושתקים וחלקים בהם יש עומס יותר של מלל מסרטים שונים בפסקול, דבר היוצר אלמנט מפתיע וייתכן כי הוא מרוקן את המילים ממשמעותן, או מדגיש משמעות מסויימות. בכל מקרה, מדובר בחוויה קולנועית לא פשוטה אבל גם לא שגרתית, גם לא ביחס לכל סוג מכלול סרטים אליו ניתן לשייך את ״ערפל ירוק״.