הפופולריות העצומה של סדרות כמו "בית הקלפים" ו"משחקי הכס" (ושל פוליטיקאים כמו טראמפ, פוטין ונתניהו) גורמות לכך שהתרגלנו לראות פוליטיקה במונחים מאוד ציניים. בכל פינה יש מזימה אפלה.

התסריטאי הראשי של "בית הקלפים", בו וילימון, שברח בתום העונה הרביעית עוד לפני פרשת ספייסי, חיפש מה לעשות אחרי. יצא לו סרט חדש שהוא בעצם "משחקי הכס", רק מבוסס על היסטוריה אמיתית: במאה ה־16 מלכת הסקוטים הקתולית היפה מרי (סירשה רונאן, טובה כתמיד) חוזרת למולדתה. היא מאיימת על הגברים בחצר המלוכה, ובעיקר על המלכה מהממלכה השכנה — אליזבת הכעורה, שחוששת לאבד את כיסאה (מרגו רובי המרשימה). בדרך יהיו שלל אינטריגות, מאהבים נכלוליים, יועצי רע וכמרים מרושעים (דיוויד טננט מ"ברודצ'רץ'" מעולה ככומר פנאט).

הבעיה עם "מרי מלכת הסקוטים" הוא שיחסית לתיאור המלהיב הזה לוקח לו די הרבה זמן עד שהוא תופס אנרגיה ויוצא מאזורי השיעמום. במאית התיאטרון ג'וזי רורק, שזהו סרטה הראשון, אינה מיומנת ביצירת קולנוע סוחף, וזה ניכר. לקהל ישראלי הוא גם עלול להיות קצת תובעני, בגלל שהוא מניח לא מעט ידע מוקדם בהיסטוריה אירופית ומלחמות הקתולים בפרוטסטנטים.

עם זאת, למרות החמיצות שבה הסרט התקבל בחו"ל והתחושה שהסרט לפעמים מקרטע, אני מצאתי אותו לעיתים נוגע ללב. בעיקר בשל שתי הדמויות הראשיות שלו — נשים בודדות בצמרת, שמסוכסכות על ידי הגברים סביבן. המסר הפמיניסטי שלו לעיתים קצת פשטני, אבל הדמות של מרי בנויה היטב ומרגשת. היא מעין גרסה נשית של נפוליאון, כלומר דמות שלמרות חוכמתה ונאורותה, נופלת בגלל יהירות גדולה. לסיכום, סרט לא שלם, מקרטע לעיתים, שבכל זאת יש בו משהו.