פעם כינינו סרטים כאלה בשם התואר הכולל "קיטשי" או "אמריקאי כזה", היום מדברים על המונח "קראוד פליזר" (בתרגום חופשי: "עושה נעים לקהל בגב"). כזה הוא "הספר הירוק" (ראו המלצה בעמ' 18), שמתהדר בחמש מועמדויות לאוסקר, כולל לסרט ולשני השחקנים, ועוד עלול לגנוב ל"רומא" את הפסלון בשנה כה מהפכנית.

"הספר הירוק" הוא בדיוק ההפך: סרט שמרני בטעם של פעם, המספר סיפור מחמם לב עד הסוף הצפוי - שמבוסס על מקרה אמיתי. בשנות ה־60 הסוערות, מוזיקאי שחור עדין נפש בשם ד"ר שירלי (מהרשלה עלי, זוכה האוסקר על "אור ירח", שהולך ונהיה כוכב) יצא לסיבוב הופעות דווקא במדינות הדרום הגזעניות בארה"ב. הוא שכר מאבטח ונהג ממוצא איטלקי בשם "טוני ליפ" שכאילו יצא מהסופרנוס, והיה טיפוס קצת גזען בעצמו (ויגו מורטנסן, המלך מ"שר הטבעות", פלוס 20 קילו, במשחק מוחצן ומשועשע שמזכיר דמויות מ"ארץ נהדרת". וזו מחמאה). תוך כדי הנסיעה הם יעברו כמובן מחשדנות לחברות, ישתנו וילמדו משהו על עצמם, וכל הג'אז הזה.

צודקים מי שתיארו את הסרט כ"נהג של מיס דייזי, בהפוכה". גם הסרט עם מורגן פרימן ניסה דרך סיפור על התקרבות בין שחור ללבנה להיות מעין אקמול שישכנע שארה"ב תהיה בסוף בסדר, וזכה על כך באוסקר. "הספר הירוק" כאילו הופך את הסטריאוטיפים הגזעניים — השחור הוא המשכיל והאליטיסטי, הלבן הוא העממי והעילג — אבל הוא הכל חוץ ממורכב.

את "הספר הירוק" כתב ניק וללונגה, בנו של "טוני ליפ" מהסרט, ולכן אפשר לראות שהתסריט די בקלות לוקח את נקודת מבטו. לא מעט מבקרים טענו בצדק שזו בעצם הוכחה של"ספר הירוק" יש גם נקודת עיוורון גזענית ענקית: הלבן מציל בו את השחור, מקבל אותו אליו, ובסוף גם מלמד אותו "מה זה להיות שחור אמיתי" (באחת הסצנות המביכות בסרט, הוא אשכרה מלמד אותו איך אוכלים עוף מטוגן — מאכל שמזוהה עם שחורים).

כל הטרוניות הללו מוצדקות, ואפשר לכעוס על "הספר הירוק", אבל אני העדפתי להיות סלחן אליו. למה? בפשטות: כי הוא עובד. הבמאי פיטר פארלי, שמזוהה דווקא עם קומדיות עממיות, מוכיח שבהוליווד יש עדיין במאים שיודעים לעשות סרטים אולד־פאשן שמחליקים בגרון. זה לא שווה אוסקר בעיניי, אבל מותר לפעמים לצאת מהקולנוע עם חיוך דבילי על הפנים.