הטוויסטים המעפנים שלו אולי יצאו מהאופנה, אבל דבר אחד לא תיקחו מהמאסטר לשעבר מ' נייט שמאלאן ("החוש השישי"): הוא עדיין חתיכת סטורי־טלר, ומאחורי כל הסרטים שלו, גם החלשים, יש לפחות קונספט מעניין ומגניב. לכן מאכזב לגלות שהאחרון שלו, "מיסטר גלאס", הוא כולו מיחזורים של רעיונות שנשזרו בשני סרטיו הטובים ביותר.

למי שלא עוקב, "מיסטר גלאס" הוא חלק שלישי בטרילוגיה שהחלה ב־2000 עם "בלתי שביר" האדיר, שהציג את ברוס וויליס כגיבור־על חזק ומיוסר, ומולו סמואל ל' ג'קסון כמיסטר גלאס, נבל־על שברירי. לפני שנתיים הוציא שמאלאן את סרט הקמבאק שלו "ספליט", על רוצח מפלצתי בעל פיצול אישיות (ג'יימס מקאבוי המעולה) שקורה באותו עולם כמו "בלתי שביר". עכשיו, החלק השלישי, "מיסטר גלאס", מאחד את שלושת הגיבורים למה שאמורה להיות פינאלה דרמטית ואופראית.

פינאלה? יותר סגירת קצוות כלאחר יד. שמאלאן חוזר לאותן דמויות בדיוק, אותם קווי עלילה, אותם קונפליקטים, ולא מפתח אותם בשיט. הסרט נפתח עם הבטחה מסוימת, בסצנת קרב מותחת, אבל מהר מאוד שמאלאן לוחץ משום מה על הברקס: הוא ממקם את שלוש הדמויות שלו בתאים סגורים בבית חולים לחולי נפש, שם הם נבחנים על ידי פסיכיאטרית מעצבנת (שרה פולסון המבוזבזת), וכל הסרט נכנס לתרדמת. לקראת הסוף יש שיפור מסוים, כולל (כמובן) טוויסט סמי־מוצלח, אבל הסרט ככלל מרגיש שנעשה כדי לצאת ידי חובה.

וזה עוד בלי לדבר על כל הנאומים המטרחנים בסרט על חשיבות אמנות הקומיקס וכמה חבל שאנשים לא לוקחים אותה ברצינות. מה שמעלה את התובנה: כששמאלאן הוציא ב־2000 את "בלתי שביר", הוא היה מהראשונים שהוכיחו שאפשר לעשות - הרבה לפני נולאן ו"האביר האפל" - סרט קומיקס רציני, פילוסופי, עם רגל אחת נטועה בעולם המציאות. עכשיו הוא כבר משתרך מאחור.