אם מותר לנו קצת לחטוא בסטריאוטיפים תרבותיים, אז הצרפתים נתפסים כגסי רוח, קולניים ובעיקר מאוד מיניים. והבריטים? כשמרנים, עצורים, וכמובן מאופקים יחסית בחדר המיטות.
לכן הטענה הראשונה נגד הסרט "קולט" מעט שטחית אך מתבקשת: למה סיפור כה "צרפתי", על סופרת פריזאית דו־מינית (קירה נייטלי) שמגלה בהדרגה את כישרונה ומיניותה המתפרצת, מוצג לנו דווקא בסרט בריטי שמרני? "קולט" הוא קולנוע מהוגן, שמזכיר קצת סרט טלוויזיה של הבי־בי־סי, ולנושא כזה היה אפשר לקוות לטיפול פורץ דרך יותר שיהלום את הנושא. לזכותו ייאמר שהסיפור שלו בהחלט מוצלח ומעניין, ועוסק בדמות שלא מספיק מוכרת מחוץ לגבולות ארץ הקממבר: הסופרת קולט, שהרומנים שלה היו מהנקראים והמדוברים במדינה במאה שעברה, אך לקח זמן לדעת שהיא זו שכתבה אותם.
בתחילת הסרט קולט היא נערת כפר תמימה, שנלקחת לעיר הגדולה על ידי בעלה הטרי, סופר כריזמטי ומהולל (דומיניק ווסט מ"הסמויה" ו"הרומן"). אלא שמדובר בעצם ברמאי מדופלם, שמעסיק תחתיו שורה של סופרי צללים שכותבים בשמו עשרות ספרים מלאי זימה וחצי־אירוטיים בפריז של סוף המאה ה־19. ולכן כשאשתו מתבקשת להצטרף לצוות הכותבים, היא עושה זאת בחדווה. אלא שדווקא הספרים העדינים ומלאי הרוך שלה מתגלים כלהיט הכי גדול שבעלה "כתב" (כלומר חתם בשמו, על טקסט שלה).
ברמת הפשט, "קולט" הוא "סרט מסר" פמיניסטי: איך מאחורי גבר מצליח מתגלה אישה כישרונית ממנו, שלה הוא גנב את הקרדיט. בעידן המי טו, זה סיפור מתבקש ואפקטיבי, אך גם קצת ברור מדי. ראינו כבר עלילות כאלו ב"עיניים גדולות" של טים ברטון וגם בדרמה "האישה" מהשנה, שעליה גלן קלוז אולי תזכה באוסקר עוד שבוע. קירה נייטלי הסימפטית, מצידה, סוחבת קצת פחות את הסרט הנוכחי והיא טיפה חיוורת. ההתעלמות ממנה בעונת הפרסים האחרונה מוצדקת לצערנו.
אני התעניינתי יותר ב"קולט" כשהחל לעסוק בשאלות פילוסופיות וספרותיות, כמו למשל איך החיים הפרטיים של שני בני הזוג משתקפים ברומן שהם כותבים, ומתי הפנטזיות בתוך הזוגיות משתלטות על המציאות. אך קשה לומר שאלה שאלות שמטופלות בעומק רב. התוצאה היא בסך הכל דרמה סבירה פלוס, שבעיקר מלמדת אותנו על סיפור חשוב ולא מספיק מוכר. חבל שהצרפתים לא עשו את הסרט.
