פול ניומן, רוברט רדפורד, אינגריד ברגמן, וקלארק גייבל - כולם דוגמאות לשחקנים ושחקניות יפים ומצודדים מדי, שיופיים האלוהי מנע לפעמים מהביקורת והקהל לקחת אותם ברצינות. והנה, ככל שהשיער האפיר והקמטים התרבו, הם הצליחו להמציא את עצמם בקריירה שנייה, ולהוכיח את כישרונם.

ג'וליה רוברטס כמובן רחוקה מאוד מימי זקנתה. ובכל זאת, המעבר של "אישה יפה" מעבר למחסום גיל ה־50 אפשר לה להירגע, לעשות חושבים, ולבחור קודם כל תפקידים מעניינים ולא כאלה שאמורים לשמר את תדמיתה ככוכבת צעירה. ולכן היום היא מנהלת קריירה פורה ומעניינת יותר מבנות דורה — ג'ודי פוסטר ומישל פייפר למשל — שנתפסו פעם כאיכותיות ממנה.

בדרמה היפהפייה והנוקשה "בן חזר הביתה" רוברטס מגייסת את כל כישרונה על מנת לגלם אם שעוברת עם בנה יממה שהיא גיהנום עלי אדמות. זהו סרטו החדש של פיטר הדג'ס, כותב ובמאי שמתמחה בדרמות אמריקאיות על משפחות דיכאוניות (הוא כתב את "מה עובר על גילברט גרייפ" בו התגלה אחד, דיקפריו). והפעם הנושא הוא חשוב מעין כמוהו, אם כי, נו, מדכא: אמריקה סובלת בשנים האחרונות מ"מגפת האופיאטים", כלומר התמכרות המונית למשככי כאבים והירואין, והכל בגלל רופאים רשלנים שהפיצו תרופות חזקות וממכרות כאילו מדובר באקמול.

רבבות מתים בשנה, ו"בן חוזר הביתה" מתאר משפחה כזו, שחיה על זמן שאול מהפחד שהבן שלה ייקח מנת יתר ופשוט ימות. הבן (לוקאס הדג'ס) משתחרר בתחילת הסרט במפתיע מסדנת גמילה, טוען שהכל בסדר איתו, אבל כולם — ובראשם אימו שכבר הצילה אותו ממוות — חושדים שהוא משקר. במהלך יממה שמתרחשת בחג המולד — והסרט עתיר סמליות נוצרית ומוטיבים של חטא וגאולה - יעברו הבן ואימו מסע מתיש כמו בכור המצרף של דנטה, שיטהר אט־אט את גופם ונשמתם.

"בן חזר הביתה" הוא סרט חזק, לא תמיד קל, שבעיקר מרוויח מרצף סצינות מצוינות בין רוברטס להדג'ס בן ה־22, בנו של הבמאי ושחקן עולה בעולם הקולנוע העצמאי איכותי, שכבר היה מועמד לאוסקר על "מנצ'סטר ליד הים" — סרט די דומה ומוערך יותר. בעיניי "בן חזר הביתה" טוב ממנו. לכן זה לא רק המופע של רוברטס, אלא בעצם מופע משותף, של שחקנית ותיקה שחונכת שחקן צעיר ומסעיר.