יותר מהכל, נראה לי שנדב לפיד פשוט אוהב לביים סצינות ריקוד. זו לכאורה אבחנה שולית, שלא קשורה לעלילה המרכזית של סרטו זוכה "דב הזהב" בפסטיבל ברלין: "מילים נרדפות". אבל כמעט בכל סרטיו, וגם בנוכחי, תמצאו שתיים־שלוש סצינות שבהן המצלמה של שי גולדמן עוקבת מקרוב אחר דמויות רוקדות, מתחככות זו בזו, אבודות בתוך ההנאה שלהן. ואלו סצינות מהפנטות.
אותי זה משעשע, כי לפיד, יוצר שבשלושה סרטים הפך לכוכב בעולם הפסטיבלים והקולנוע האיכותי העולמי, מזוהה עם קולנוע "אמנותי", מתריס, קר. כזה שמיועד לקהל אנין שאוכל גודאר לבוקר ואנטוניוני לצהריים. "מילים נרדפות", שמגיע עם החותמת האולטימטיבית מברלין, רק מחזק את התדמית הזו. אך בעיניי הוא פשוט סרט אישי, מטורלל, מסעיר וכן, גם כייפי. שטוף באנרגיה קולנועית צרופה ומלאת המצאות.
סרטו החדש והחצי־אוטוביוגרפי של לפיד (ולכן יש בו משהו מרגש ושלם יותר מסרטיו הקודמים, "השוטר" ו"הגננת"), אותו כתב עם אביו חיים לפיד, עוסק בתקופה שהוא — כלומר בן דמותו יואב — עבר לחיות בפריז, בתקווה לא לחזור לעולם. יואב (טום מרסייה, שעשה עד כה תפקיד קטן ב"נשף" והוא חתיכת תגלית), מת באופן סימבולי בסצנה הראשונה ונולד מחדש בדירה פריזאית בסצנה בלתי נשכחת — ויש הרבה כאלו בסרט. הוא מסתובב במשך סרט שלם ברחובות פריז במעיל צהוב כמו חייזר, מנותק ותלוש מסביבתו. מסרב לדבר בשפת אמו אבל גם מדבר צרפתית בעילגות מדהימה. "מה אתה בעצם יודע על צרפת?" שואלת אותו מישהי באחד הרגעים הנוקבים בסרט.
נכון, אין לסרט עלילה קלאסית והוא בנוי יותר כסדרת אפיזודות, מערכונים, מעין סיפורים קצרים שמספר הגיבור לעצמו ולאחרים (ונושא הסיפורים חוזר שוב ושוב במהלך הסרט). לקהל מקומי יהיה אולי גם מוזר לצפות בסרט ישראלי כמעט בלי רגע בעברית, ולא כולם יאהבו את תפיסותיו הפוליטיות של לפיד וגיבורו. אז מה? אפשר להרגיע ולעדכן את כל החששנים הכרוניים מ"הכפשה", שיש ביקורת נוקבת יותר על ישראל בכל מערכון של החמישייה הקאמרית. אגב, זה סרט מצחיק מאוד. הקטע שבמרכזו השיר "הללויה" ראוי להיכנס לפנתאון הסצנות הקומיות הגדולות בקולנוע הישראלי.
סרט מבריק על ישראליות, ניתוק ממנה והשלמה (חלקית) איתה. אל תחמיצו.
