הבמאי הישראלי גיא נתיב יצר השנה שני סרטים דוברי אנגלית בשם "Skin" - האחד קצר והשני ארוך. הקצר יתמודד בעוד כשבוע וחצי על האוסקר, ולפי כמה תחזיות ניצב כפייבוריט לזכייה. הארוך, שהוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו לפני כמה חודשים, ערך אתמול את הבכורה האירופאית שלו בפסטיבל ברלין.
שני הסרטים, יש להבהיר, הם ישויות נפרדות לחלוטין - הארוך אינו הרחבה של הקצר, והקצר אינו גרסה מתומצת של הארוך. עם זאת, שניהם מתרחשים באותו עולם, ועוסקים בפשעי שנאה. במקרה של הסרט שהוצג אתמול בפסטיבל הברלינאי, ואורכו עומד על לא פחות מ-117 דקות, העלילה מתבססת על סיפורו המטלטל ומעורר ההשראה של בריאן ווידנר.
ווידנר היה פעיל ניאו-נאצי נמרץ ואלים, שעורו היה מלא קעקועים שטופי שנאה, ומכאן השם "Skin". הסרט מתאר כיצד הנמר הופך את חברבורותיו, גואל את נשמתו, מוריד את נשקו ומתחיל לפעול נגד תנועות העליונות הלבנה שפעם היו מרכז עולמו. כחלק מהתהליך, גיבור הדרמה הזו גם מסיר מעצמו את קעקועיו עד שהוא נקי לחלוטין - פרוצדורה שמוצגת בפנינו באופן גרפי ומפורט ביותר, וכמובן שגם יש לה משמעות מטאפורית.
נתיב כבר ביקר בפסטיבל ברלין בתחילת העשור עם "מבול", ונוסף לכך ביים יחד עם ארז תדמור גם את "זרים" ו"הבן של אלוהים". "Skin" הוא סרטו האמריקאי הראשון, אך הדבר אינו ניכר. עבודתו מיומנת ומלאת ביטחון, גם בסצינות אינטימיות וגם במעמדים המוניים - למשל מצעדי השנאה של הגיבור וחבריו, שקשה לראותם ולא לחשוב על אירועי שרלוטסוויל.
כמו כן, נתיב מיטיב גם לצלול לתוך הנפש של הדמויות ולהציג את הדינמיקה שמניעה אותן. כך, הוא משכיל לתאר כיצד התנועות האלימות והגזעניות משמשות מעין משפחה אלטרנטיבית לחברים בהן, שרובם באים מרקע סוציו-אקונומי קשה. תיאור הממד המשפחתי של הארגונים הללו מאפשר גם להבין עד כמה השורשים שלהן עמוקים, ולכן למה כל כך מסובך לעקור אותם. מעניין שדווקא במאי ישראלי הצליח לפצח כך את הסיוט האמריקאי - הוכחה קולנועית נוספת לכך שלעתים אין כמו עיניים של אאוטסיידר.
את הניאו-נאצי שחזר בתשובה מגלם ג'יימי בל, מי שכבר כנער פרץ ב"ג'ימי אליוט", והצליח להתגבר על הגורל המר שציפה בעבר להרבה ילדי פלא. עוד יותר מרשימה ממנו היא דניאל מקדונלד, שלאחרונה אנחנו רואים אותה בכל מקום, למשל ב"גדולה מהחיים" וב"קופסת הציפורים". כאן היא מגלמת את יקירת לבו של הגיבור, שעוצמתה סוחפת אותו אחריה, והרבה בזכותה הוא מצליח לעבור את המהפך.
השילוב בין כל האלמנטים הנ"ל לשימוש אפקטיבי בעריכה ובמוזיקה, הופך את "Skin" לסרט שהוא מעל הכל מצמרר ומרגש. ההקרנה אמש התקיימה באחד האולמות הגדולים והיפים שיש לברלין להציע, הזו פאלסט, והאווירה בה היתה מחשמלת. רבים מן הנוכחים, כך התרשמתי, היו אמריקאים השוהים בעיר הגרמנית, ומן הסתם הדרמה הזו הטרידה והסעירה אותם במיוחד. אך כמובן שהתכנים שלה, שבסופו של דבר נושאים עמם מסר של תקווה, רלוונטיים בכל מדינה, ואפשר לקוות כי בקרוב נוכל לראות את פרי יבולו של נתיב גם בישראל. בינתיים, "Skin" יוצג בהקרנת בכורה מקומית ובלעדית ב-yes 1 ב-23:06 בלילה שבין ראשון 24.2 לשני 25.2, כלומר רגע לפני השידור החי של האוסקר.
ועוד שני עניינים ברלינאים הקשורים ליוצרים מקומיים. אמש, במסגרת שוק ההפקות המשותפות שמתקיים כאן, חולקו שלושה מענקי תמיכה ואחד הזוכים היה "הורה מלווה", סרטה החדש והמסקרן של שירה גפן ("מדוזות" הנפלא) בהפקתו של אלעד גביש. הסרט, שנשמע מבטיח עד מאוד על פניו, עוסק בנערת בת מצווה המוצאת עצמה לכודה בין שני הוריה שלא מפסיקים לריב. בניסיון להימלט מן המריבות הללו, אביה מתלווה אליה לטיול בית ספרי, והדינמיקה המשפחתית האינטנסיבית הזו מעבירה אותה הליך התבגרות מזורז.
דבר נוסף: לאחר ש"המורה לאנגלית", מותחן הריגול של יובל אדלר ("בית לחם"), ערך כאן את בכורתו העולמית ביום ראשון, ממשיכות להצטבר הביקורות עליו. קריאה בהן מאפשרת להיווכח פעם נוספת כי הגרמנים יותר רגישים לכבודה של ישראל מאשר הישראלים עצמם. וכך, בעיתון "Taz", המזוהה עם השמאל דווקא, כה נסערו מן הביקורת המינורית והשגרתית למדי שיש בסרט על המוסד, עד שהגדירו אותו כמי ש"מציג כל סטריאוטיפ אנטי-ישראלי אפשרי".
נוסף לכך, עורכי העיתון המודפס גם הפנו אצבע מאשימה לעבר מנהלי הפסטיבל והעניקו למאמר הביקורת את הכותרת "אין פסטיבל ברלין בלי ביקורת על ישראל", מה שנתן הד לקולות בחברה הגרמנית הטוענים כי לפרנסי התרבות המקומית יש אובססיה בכל הקשור ליצירות התוקפות את שירותי הביטחון הישראלים. בקיצור, "המורה לאנגלית" רק יצא מהתנור, אבל כבר נגע בעצב רגיש וחשף עד כמה החברה הגרמנית מסתכסכת בתוך עצמה בכל פעם שהשאלה הישראלית עולה לדיון.
