"עכו חלומות": אתם לא תראו את הסרט הזה, וחבל

אף שהוא אחת מאושיות הקולנוע הישראלי, הבמאי דניאל וקסמן יצר רק ארבעה סרטים עלילתיים באורך מלא, במהלך ארבעת העשורים האחרונים. האחרון שבהם, "עכו חלומות", עלה זה עתה לאקרנים, ונודד בין סינמטקים ברחבי הארץ. הסיבה לכך נעוצה, מן הסתם, בעובדה שווקסמן עושה סרטים שאינם עולים בקנה אחד עם השיח ההגמוני – וראייה לכך ניתן למצוא בסרטו הרדיקלי "חמסין" (1982), שעסק ישירות בהפקעת אדמות ערביי הגליל לטובת "ייהודו" של חבל ארץ זה.

סרטו העלילתי הארוך הקודם של וקסמן, "המיועד", שסנט בחצרות המקובלים הגליליים, בכיכובם של שולי רנד ורונית אלקבץ, הופק ב-1990, ומאז הוא יצר כמה דרמות טלוויזיה ("מכתבים מרישיקש") וסרטי תעודה ("מנליק"). מתברר שבשנים הללו וקסמן עבד על תסריט רחב יריעה לסרט תקופתי המתרחש בעכו בשלהי תקופת המנדט הבריטי, וגיבוריו הם רופא יהודי וזמרת פלסטינית. כאשר נכשלו הניסיונות להרים את הפרויקט, פנה וקסמן להפקת גרילה שהפכה את הסיפור ההיסטורי להצגת תיאטרון ניסיוני שאותה מבקש להעלות במאי פלסטיני (הית'אם עומרי) שהוא גם נכדהּ של הזמרת.

החזרות על ההצגה מלוות על ידי צוות צילום, בראשותו של וקסמן עצמו, מה שהופך את "עכו חלומות" לכמו-סרט תיעודי. מעין-התחזות זו מוצאת לה הד בהצגה עצמה, שבה שחקנים פלסטינים נדרשים לגלם את תפקידי היהודים – ולהיפך. המחזאי-במאי עצמו, בהצגה-שבתוך-הסרט, מגלם את דמותו של הרופא היהודי, אלפסי, שהיה גם לוחם בהגנה, והעובדה הזו מעוררת את חמתם של אנשי עכו הפלסטינים, שעה שהעלאת מחזה העוסק באותה מילה שאין להגותה, הנכבה, מייצרת תגובות אלימות מצדם של יהודים אנשי ימין בעיר.

דלות האמצעים שבהם נעשה "עכו חלומות" אינה מעידה על דלות רעיונית, ואכן הסרט עוסק בקשר שבין טראומה לאומית ואישית ובין התיאטרון שמבקש להחיות ולהתמודד עמה. לשם כך נדרש הבמאי-שבתוך-הסרט למסכים שעליהם מוקרנים עדויותיהם של מי שחוו את בריחתם של תושבי עכו הפלסטינים מפני הצבא הישראלי ב-1947, שחייליו, על פי אחת העדויות, אנסו נערות פלסטיניות. הטראומה האישית משוחזרת על הבמה, כאשר סבתו הזמרת של המחזאי-במאי (בגילומה של לירז צ'רכי) נעצרת ובעלה, סבו, נרצח על ידי הבריטים – בעוד הוא, הבמאי, יושב באולם וצופה.

"עכו חלומות"(צילום: עדי מוזס)

העיסוק בטראומה לאומית באמצעות שחזור מסכתי או תיאטרלי הופיע גם בסרטו המופתי של ראדו ג'ודה הרומני, "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים" (2018), שבו מעלה במאית תיאטרון אידיאליסטית מסכת המשחזרת טבח שביצעו חיילים רומנים ב-1941 בעשרות אלפי יהודים וצוענים בעיר אודסה. כך וקסמן, באמצעות גיבורו הפיקטיבי, מבקש להישיר מבט אל הטראומה של האחר – מתוך עמדה אמיצה של הכרה ואחריות.

ועם זאת, אפשר בהחלט להתווכח עם חלק מהבחירות האסתטיות של הסרט. כך, הקריינות של וקסמן עצמו שמלווה אותו, מעין פנייה שלו אל הבמאי הפלסטיני שאת עבודתו הוא מתעד, לוקה בדידקטיות מסוימת שמסבירה את המובן מאליו, ומביעה את פליאתו-לכאורה של במאי יהודי נוכח הנרטיב הפלסטיני של הנכבה. הדמויות עצמן, אלה שבהצגה ומי שמגלמות אותן, נותרות כלא יותר מאלגוריות פוליטיות – והתוצאה, על כן, רחוקה מלרגש.

"עכו חלומות"(צילום: עדי מוזס)

קשה אף למצוא עניין מיוחד בליהוק של ההצגה-בתוך-הסרט, שיוצר היפוך זהויות פלסטיני-יהודי. כבר ראינו את זה בכמה מהסרטים הפוליטיים של שנות ה-80 – ב"גשר צר מאוד" של נסים דיין, למשל, שבו גילם מכרם חורי קצין יהודי חובש כיפה, וכמובן ב"אוונטי פופולו" של רפי בוקאי, בו פוצחת דמות של חייל מצרי במונולוג המפורסם של שיילוק מתוך "הסוחר מוונציה". נכון שערבול זהויות זה קשור לזהותו של במאי ההצגה (שדמותו מבוססת על זו של ג'וליאנו מר) – אבל אי אפשר לומר שניכרת בבחירה הזו אמירה פוליטית משמעותית, ודאי בקונטקסט הקולנועי.

כקולנוע, "עכו חלומות" אינו מציע חוויה אמנותית שונה מזו שאפשר לצפות לה בהצגת פרינג'. גם השימוש באסתטיקה של תיעוד-לכאורה (שאינה אלא פיצוי על דלות התקציב) נדמה כי כבר מוצה. אך מתוך סך ההכרעות שאינן תמיד מוצלחות עולה סרט המבקש להזכיר את מה שהשיח הלאומני העכשווי תובע מאיתנו להדחיק ולשכוח. מבחינה זו, זהו סרט שאינו מהסס להשמיע את קולו – גם אם רק מעטים עדיין מוכנים להקשיב לו.