נהוג לרדת על האוסקר ואף לזלזל בו, לעתים בצדק, אבל הפיינשמקרים שוכחים דבר אחד: מדובר בכלי שיווקי שאין לו כרגע תחליף, ויש בכוחו להעניק חשיפה ותהודה לתוצרים שלא היו זוכים בהן בלעדיו. "רפסודיה בוהמית" לא צריך אותו, אבל ספק אם סרט בסדר הגודל של "האם אי פעם תסלחי לי?" היה נהנה מהפצה מסחרית בישראל בסוף השבוע האחרון, לולא היה מועמד לשלושה אוסקרים בקטגוריות מרכזיות - השחקנית הראשית (מליסה מקארתי), שחקן המשנה (ריצ'רד אי.גרנט) והתסריט המעובד.
התסריט אכן מצוין. הוא זמין אונליין, ועומד גם כשלעצמו, כפרוזה שנונה נבונה. ניקול הולופסנר וג'ף ויטי כתבו אותו בהתבסס על האוטוביוגרפיה של הסופרת הניו יורקית לי ישראל, שחשפה בו את מעלליה: בתחילת שנות התשעים, כשלא הצליחה לעניין איש בכתביה, ולא נותרה לה אפילו פרוטה לממן את הטיפולים של חתולתה, היא החלפה לזייף מכתבים פרטיים של אושיות תרבותיות מנוחות למיניהן. בעשותה כן, הרשתה לעצמה לשרברב בשמן אמירות עוקצניות וחשיפות אישיות, שהפכו את המסמכים לאטרקטיביים הרבה יותר.
מתברר כי בניו יורק קיים שוק של סחר במכתבים שכאלה, והוא מאוכלס מן הסתם בטיפוסים אקסצנטריים למדי. הסרט מיטיב לעצב אותם ולתאר כיצד הגיבורה מצליחה בתחילה לתחמן אותם, מה שכמובן מעלה שלל שאלות עקרוניות - איך זה שאדם שלא משכיל להבריק בעצמו, מפליא לזייף בשם טובים ממנו? איך זה שכל כך קל לנו ליפול בפח של המילה הכתובה? האם הבדיה תמיד תהיה מעניינת יותר מן המציאות? ולמה בעצם אנחנו חייבים לדעת את האמת במקום להתנחם בחיקה הנעים של האגדה?
בשלב מסוים, עושה הגיבורה בגילומה המצוין של מקארתי צעד שגוי שמסמן אותה בקרב הסוחרים, אבל גם לזה יש פתרון - היא פוגשת חבר מן העבר, נווד בוהמיין בשם ג'ק אותו מגלם ריצ'רד אי.גרנט הנפלא, והוא מרמה אחרים למענה, ועל הדרך עוקץ גם אותה. המזימה המשותפת שלהם מחזיקה זמן מה, אבל ברור לנו כי שניהם חיים על זמן שאול.
לי ישראל היתה לסבית וג'ק הומוסקסואל, ובכך יש ייחוד: אנחנו רגילים לראות על המסכים סטרייטית שהחבר הכי טוב שלה הומו, אבל נדיר לפגוש סרט בו שני הגיבורים משתייכים לקהילה הגאה.
הסרט מיוחד ואמיץ גם מבחינה אחרת - שתי הדמויות אינן בהכרח סימפטיות ומעוררות הזדהות. שתיהן חוטאות פעם אחר פעם, גם במישור הפלילי וגם בדיני נפשות. כפי שמרמז שמה של הדרמה הקומית הזו, הן לא נוהגות לבקש מחילה, וגם לא מרבות להתחנף. כך גם "האם אי פעם תסלחי לי?" שאינו מפעיל מניפולציות כדי לחבר אותנו רגשית לסיפור - צעד חריג וראוי להערכה בקולנוע האמריקאי.
נקודה מעניינת נוספת: על פניו, מדובר בסרט עוקץ קלאסי, אלא שבז'אנר הזה, התוצרים בדרך כלל אלגנטיים ומלוטשים, כמו למשל "חידון בחרוזים" או סדרת "אושן". כאן, על הגיבורים אפשר רק לומר - לא תואר להם ולא הדר. הם מתגוררים בדירי חזירים, אם בכלל יש להם בית, מתנהגים בגסות רוח, וגם לא משחקים בסכומי כסף גדולים, אלא בסך הכל בכאלה שיאפשרו להם לגמור את החודש.
למרות החספוס והמלנכוליה שיש בסרט, הוא מהנה ומרתק לצפייה - בזכות עבודות התסריט והמשחק; הודות לפסקול המצוין, כולל אחד השימושים המוצלחים שנשמעו בשיר של הפיקסיז; ובגלל היכולת של כל המעורבים בדבר, ובראשם הבמאית מריאל הלר, לעצב דמויות, לבנות עולם, לתאר עיר ולתת תחושה של מקום וזמן - לאורך כל הדרך, מתייחס "האם אי פעם תסלחי לי?" לתמורות שהיו בזמן התרחשותו. בשלב מסוים וקריטי, למשל, מתחוור לנו כי מחלת האיידס שינתה את מסלול החיים של אחד הגיבורים.
יש בקומדיה המרירה והכאובה הזו הרבה סצינות שהן מופת של כתיבה וביצוע - למשל, השיחה בין הגיבורה לאקסית שלה. יש בה גם בעיה מובנית: הסיפור עליה היא מבוססת קטן ומינורי מלכתחילה, וכיוון שאיש כאן לא מנסה לנפח אותו, כזה הוא גם הסרט. עם זאת, כמובן שגם לפטיפורים שכאלה יש מקום בעולמנו, ואפשר רק לתהות בחרדה - ביום שבו האוסקר כבר לא יעשה רושם איש באופן סופי ורשמי, מה יבטיח שהם יזכו לחשיפה?
האזינו לפסקול המצוין של הסרט
