שתף קטע נבחר

ביקורת סרט - "סדקים": מושלם לימי עיון בנושא הטרדות מיניות

למרות הנושא החשוב בו הוא עוסק, "סדקים" לא מצליח להתרומם מעבר לסרטון הסברה במקום העבודה. השחקנים שמואל וילוז'ני, צופית גרנט ושלומי קוריאט נראים כאילו הם מקריאים "דף מסרים" ולא מצליחים לשכנע את הצופים או לעורר בהם עניין. חבל, כי מדובר בעניין ראוי שיש לדון בו, אך זו לא הדרך

 


 

ישנם סרטים שהרצון של יוצריהם לעסוק בנושא "חשוב" ו"רלוונטי" הופך אותם לפמפלטים דידקטיים שהמקום הראוי להם, אם בכלל, הוא ימי עיון. "סדקים", שביים אריק לובצקי לפי תסריט מאת מיכל אקרמן, למרבה הצער, הוא סרט כזה. על הפרק: הטרדה מינית באקדמיה. ללא ספק, עניין ראוי שיש לדון בו, אך לא כפי שזה מבוצע כאן.

 

ביום החשוב בחייו יוצא מדען בכיר מביתו, מלווה באשתו, בדרכו לטקס שבו יוענק לו פרס דן דוד היוקרתי. מה שקורה בהמשך לגמרי לא מזכיר את "תותי בר" (1957) של אינגמר ברגמן, שגם הוא נפתח במסע במכונית שאליו יוצא פרופסור ותיק, לרגל קבלת אות הוקרה. קפיצה קטנה לתחנת המשטרה, לכאורה כדי למסור עדות בעניין זניח, מתבררת כסיפור דרמטי הרבה יותר. לאחר המתנה ממושכת ומורטת עצבים, מסתבר לאיש האקדמיה (שמואל וילוז'ני) שתלויה ועומדת כנגדו תלונה על הטרדה מינית מצד דוקטורנטית שלו.

 

 

רעייתו (צופית גרנט) נותרת בינתיים מחוץ לחדר החקירות, ניזונה מהאינפורמציה המדודה שנמסרת לה על ידי החוקר הראשי (שלומי קוריאט). המתח הרגשי והדרמטי גואה. הפרופסור הלוא אמור להגיע לטקס, וגם בנו הצעיר מצפה לראות את הוריו במשחק כדורסל גורלי שבו הוא משתתף. אבל כאשר אל התחנה מגיעה הסטודנטית שלטענתה הוטרדה (ליאת אקטע), הולכים ומתגלים סדקים לא רק בסיפורו של הגבר (המכחיש הכל מכל וכל), אלא גם במה שנדמה היה עד כה כמערכת נישואים בורגנית אידילית.

 

מתוך
(צילום מסך)
לזכות התסריט שכתבה אקרמן (שהיא גם מנהלת מיזם "גבול" העוסק בהדרכה למניעת הטרדה מינית) ייאמר, שהוא לא נחרץ לגבי אף לא אחת מהדמויות המעורבות בסיפור. הגבר אינו מוצג כישות שטנית, והמוטרדת אינה נושאת בגאון את תווית הקורבן. הסרט אף מעניק מקום משמעותי לדמותה של אשת החשוד, שמוצאת עצמה מגוננת על בעלה בעודה מזדהה בהדרגה עם המתלוננת. הבעיה היא, שכל אחת משלוש הדמויות המעורבות, מקריאה - ברוח ימי הבחירות – סוג של "דף מסרים". במילים אחרות, כל דמות היא "מייצגת", ומה שמתפתח על המסך הוא דרמה תיאטרלית שאין בה שמץ של מתח ועניין.

 

עוד ביקורות קולנוע:

 

בנוסף, הסרט מציג את אמהּ של המתלוננת (בגילומה של לבנה פינקלשטיין), דמות משנה שלא ברור מה היא עושה כאן וההתקהלות העיתונאית מחוץ לתחנת המשטרה, מעוצבת באופנים חובבניים – לפעמים נדמה שמחוץ לביה"ח איכילוב אליו הובל ראש הממשלה המנוח יצחק רבין הייתה פחות התרגשות והתקהלות – וסצינה שאמורה הייתה להיות אחד משיאיו הדרמטיים של הסרט, מפגש בין אשת הפרופסור והמתלוננת, כתובה ומשוחקת בצורה רעה במיוחד. ואם לא די בכך, לא העליתי על דעתי שאצפה אי פעם בסרט שעוסק בהטרדה מינית, שכולל מחווה לסצינת הסיום הבלתי נשכחת של "לילות כביריה" של פליני. עד שצפיתי ב"סדקים", זאת אומרת.


מתוך
(צילום מסך)


מתוך
(צילום מסך)

לובצקי, במאי מיומן ("תפוחים מן המדבר"), מצליח פה ושם לחלץ רגעים דרמטיים מהמסכת הזאת – אחרי הכל, סרטים שמתרחשים בעיקר בחדר חקירות הם מצרך נדיר בקולנוע שלנו, ובכלל (ע"ע "חדר 521" של שרון בר-זיו וכמובן "חקירה לילית" המופתי של קלוד מילר הצרפתי מ-1981, המתאר עימות מחשמל בין חוקר וחשוד ברצח ילדים בגילומם של לינו ונטורה ומישל סרו, בהתאמה). ישנה, אגב כך, סצינה מוצלחת בסרט, שבה יושבים שני חוקרי משטרה וצופים, מבעד למראה בלשית, בעימות המתנהל בין הבעל ואשתו שנותרו בחדר החקירות. ממש כמו הצופים עצמם, כל אחד מהם מביע את עמדתו, שכנוע מול חוסר אמון, מדבריו של הגבר – וכך משכיל לובצקי להעניק מימד רפלקסיבי שכה נחוץ לסיפור הזה.

 

אל מול הופעותיהם הקלושות של השחקנים המקצועיים (לא באשמתם, אלא בגלל הדיאלוגים שהם מתקשים להתמודד עמם), יש לשבח את הופעת האורח של עו"ד ששי גז שמוסיפה למתרחש מידה של אותנטיות. לסיכום, "סדקים" הוא סרט שיכול ללוות ימי עיון. אבל זה בדיוק מה שהופך אותו, כמה חבל, ליצירה זניחה על נושא חשוב.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום מסך
צופית גרנט בסרט "סדקים"
צילום מסך
לאתר ההטבות
מומלצים