אלפרד היצ'קוק הגדול גילה פעם שכלי הרצח האהוב עליו הוא מספריים. כשנשאל מאסטר המתח למה, נתן תשובה יפה: עם מספריים חותכים את פיסות הסרט בתהליך העריכה.

ימי הצלולויד עברו וחלפו, כולם עובדים ועורכים סרטים על המחשב, אבל גם עכשיו בסרט האימה המבריק והנהדר "אנחנו" כל הנבלים מסתובבים עם מספריים. זהו רק פרט אחד קטן בסרט מלא המצאות והברקות, בו מוכיח הבמאי זוכה האוסקר של "תברח", ג'ורדן פיל, שהוא תלמיד נאמן ושקדן של היץ', ושסרטו הקודם לא היה פוקס חד־פעמי. למי שלא עוקבים: פיל הוא סטנדאפיסט וקומיקאי שחור, שניסה את מזלו בבימוי והתגלה כמוכשר כשד עם "תברח" ששילב בין אימה וקומדיה, סרט אקטואלי על שחור אנין שמגלה מה קורה לו כשהוא יוצא עם לבנה סובלנית ונחמדה.

ב"אנחנו", סרטו השני בסך הכל, חוזר פיל לעקוץ שחורים ולבנים ליברליים באמריקה של היום, אבל המטאפורה שלו הרבה יותר חכמה ומעודנת, והסרט כולו יותר שאפתני ומורכב קולנועית. במרכז הסרט משפחה שחורה בורגנית להפליא, שיוצאת לחופשה בבית קיט. בראש המשפחה נמצאת האם השברירית (לופיטה ניונוגו המצוינת, זוכת האוסקר מ"12 שנים של עבדות") שחוותה טראומה לא ברורה בילדות (בסצנת פתיחה מעוררת השתאות ששווה לבדה את מחיר הכרטיס).

כל החברים שלהם והמנהגים שלהם הם כמו של לבנים — שיט בסירה על אגם, ביקור בחוף — מה שכמעט מעלה את האפשרות שהפעם סוגיית הגזע בסרט היא "נון־אישיו". אלא שערב אחד מחוץ לבית הקיט מופיעה משפחה מוזרה, נושאת מספריים, שבה כל אחד נראה כמו תאום של גיבורי הסרט. כמעט זיכרון רחוק שחוזר לנקום בך.

יותר מזה לא אספר, כי סרטו של פיל מלא פיתולים וטוויסטים. הוא משייט בקלילות בין סגנונות ותתי־ז'אנרים של אימה, ולא שוכח גם לתבל עם הרבה בדיחות אקטואליות על שחורים ולבנים (לחששנים: הוא לא אלים ואכזרי מדי, וגם לא לוקח את עצמו מאוד ברצינות). ב־20 הדקות האחרונות והמטורללות שלו "אנחנו" גם מרשה לעצמו לשייט למחוזות הפנטזיה והמד"ב, ולוקח השראה מ"הציפורים". יש שירגישו שהסיפור שלו הופך לקצת מסורבל ומטאפורי מדי, אבל בסוף הוא נוחת בשלום על הקרקע כדי לייצר טוויסט מספק. בקיצור, סרט נהדר, לא רק לחובבי אימה מובהקים, אלא לכל מי שאוהב קולנוע עסיסי וכיפי.