הדמות הכי חשובה ב"קפטן מארוול" היא לא הגיבורה שלו, אלא התקופה: שנות ה־90. סצינת המפתח בתחילת הסרט מתרחשת כשהדמות הראשית, חיילת מסתורית מכוכב אחר, נוחתת באמצע הלילה מהחלל היישר לסניף של רשת הווידאו "בלוקבאסטר" ונתקלת בפרצופו של שוורצנגר ב"שקרים אמיתיים".

למעשה, ברוחו, "קפטן מארוול" רוצה להיות מחווה מתמשכת לכל סרטי האקשן הענקיים והצ'יזיים מהאייטיז ובעיקר מהניינטיז: "ספיד", "היום השלישי", "גברים בשחור", "אהבה בשחקים", "שליחות קטלנית 2", סרטי "רמבו" ו"נשק קטלני" — כולם זוכים פה למחוות מפורטות. כמי שהיה ילד בתקופה הזו בדיוק והיה בעל מנוי מאוד אקטיבי ל"בלוקבאסטר", הייתי אמור להשתגע על הסרט הזה. מה לעשות שהמחוות המקיפות מסתירות סרט מסורבל עם הרבה כוונות טובות, וחורים בביצוע, בעיקר בדמות הראשית.

לכאורה, היינו צריכים לחגוג על הסרט הזה מסיבה חשובה אחרת: אחרי 20 סרטי גיבורי העל של מארוול, סוף־סוף יש לנו סרט שמתרכז סביב גיבורה נשית (למי שלא עוקב, "וונדר וומן" של גל גדות שייכת לאולפן המתחרה). ולא סתם גיבורה: קפטן מארוול (ברי לארסון, זוכת האוסקר מ"חדר") אמורה להיות גיבורת העל החזקה מכולם, כמעט אלה. היא היחידה שיכולה לנצח את נבל העל תאנוס שהשמיד חצי מהאנושות בסרט המטלטל "מלחמת האינסוף" מאשתקד. הסרט הנוכחי הוא בעצם "פריקוול" המספר על מקורותיה, ומכין את הקרקע לשובה בפרק הבא והמכריע בסאגה.

אלא שיוצרי הסרט — צמד במאים־תסריטאים מעולם הקולנוע העצמאי בשם ריאן פלק ואנה בודן ("מה שקורה במיסיסיפי", "חצי נלסון") — הסתבכו בשובר הקופות הראשון שלהם. הם נאבקים לבנות סיפור שסוגר את כל הקצוות, והמגע שלהם כבד וחסר חן. הסרט לא מצליח להחליט אם הוא קומי או אפי, ובעיקר חסר לו גרוב (משהו שמתקן קצת סמואל ל. ג'קסון, בתפקיד משנה מוצלח כניק פיורי, ממציא "הנוקמים", בימי צעירותו).

אך בסוף, הבעיה הבסיסית פה היא הגיבורה במרכז. יוצרי הסרט חוששים כל כך הרבה מלתאר אותה כמשהו אחר מאשר "אישה חזקה", שהם לא נותנים לה מגבלות, או קונפליקט, ולכן היא נותרת פלקט. גם הניסיון המעניין להצביע על כך שמדובר אולי בגיבורה לסבית — נותר ברמת הרמז הדק. בכל זאת סרט של דיסני. חייבים להשתפן בסוף.