"לשחות או לא להיות".
פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-16 נפתח בסרט "לשחות או לא להיות" (או "האמבט הגדול") דרמה קומית על קבוצת שחייה צורנית לגברים ועל חייהם של המשתתפים בה. הסרט לא אחיד באיכותו ומתברר שמספיק שהסרט יתחיל סוחף ושיסתיים באווירה חיובית בשביל שהצופים יצאו בהרגשה טובה. הרי לאף אחד לא אכפת מכל השטויות שקורות באמצע. הסרט מתאים לכל הגילים, אך מבוגרים עשויים להנות ממנו יותר, כיוון שלהם אפשרות להזדהות עם הקשיים של חיים בוגרים שחוות הדמויות.
לבמאי ז'יל ללוש ניסיון רב כשחקן: "אמני הבגידה" (2012), "שקרים לבנים קטנים" (2010), "נראה אותך אוהב" (2003) הם טיפה מתוך שפע הסרטים בהם הספיק להשתתף ב-46 שנותיו. ניסיון זה כנראה מאפשר מרחב נשימה לעבודת הדמות של שחקניו, אך היא באה על חשבון קידום העלילה. לסרט זה ליהק שחקנים מסרטו הראשון, "נרקו" (2004): בנואה פואלורד, גיום קנה, חברו ששיחק לצדו במספר סרטים ועבורו בסרטים שביים, ומלאני דוטי, אם בתו. באופן הולם לגילו, הוא מתעסק בסרט במשמעות של גבריות מתבגרת ולמקום של הגבר בחברה.
"לשחות או לא להיות".
ברטרן (מתייה אמלריק, "הפרפר ופעמון הצלילה", "קוואנטום של נחמה") הוא גבר בגיל העמידה ששרוי בדכאון עמוק שמשאיר אותו בעיקר לשחק בטלפון על הספה תחת השפעת מבחר כדורים פסיכיאטריים. כיוון שהוא מובטל מזה זמן רב והילדים שלו לא ממש רואים אותו כדמות הורית, כל העומס נמצא על אשתו קלייר (מרינה פוייס), מה שמכניס לחצים ליחסים שלהם. בזמן שהוא לוקח את בתו לחוג במרכז הספורט העירוני הוא נתקל בקבוצת שחיינים צורניים. הסקרנות שלו מובילה אותו להצטרף לקבוצה, למרות שהידע שלו בתחום לא קיים. הקבוצה מורכבת מדמויות צבעוניות למדי שלכל אחד סיפור רקע שונה, כולל מדריכת הקבוצה דלפין (וירז'יני אפירה, "היא", "נפלאות החושים"), שלא לוקחת את תפקידה ברצינות מרובה.
הסיפורים האישיים של חברי הקבוצה נחשפים לאט לאט והפוקוס מהדמות שהצטיירה בתחילה כראשית, ברטרן, פונה לאחרים – תיירי (פיליפ קת'רין) שעובד בבריכה העירונית ונלעג על ידי כולם בשל המוזרות שלו, לורן הקשוח (גיום קנה, "נראה אותך אוהב", "החוף") שמתוסכל מחוסר ההתקדמות של הקבוצה, מרקוס (בנואה פואלורד, "קוקו לפני שאנל") בעל עסק כושל למכירת בריכות וסימו (ז'אן הוג אנגלד, "ניקיטה", "המלכה מרגו") הרוקר המתבגר הכושל המתחזק מערכת יחסים רעועה עם בתו המתבגרת. דווקא השונות הגדולה ביניהם יוצרת את הדינמיקה המושלמת כדי להרים אחד את השני למעלה, תרתי משמע, ולהוביל את הקבוצה למחוזות שלא דמיינו. הסרט מצחיק, אך לפעמים מאמץ יותר מדי עם שלל בדיחות זולות (כמו בסצינה בה התמונה מתרחבת ומגלים שההתרחשות שונה ממה שהיה נראה בתחילה). בתוך כל ההומור הוא גם מרגש בחלקים מסוימים וכולל סצינות דרמה כבדות. הסרט נמנע מלצלול אל הדרמה עמוק מספיק והיא נשארת ברמה הסמלית שמפספסת את המטרה, כך שהיא רק פוגעת בקצב של הסרט ומשעממת במידה.
"לשחות או לא להיות". מרינה פויס, מתייה אמלריק.
אמלריק משחק טוב את תפקיד המדוכא והמוזר, אבל באופן לא אופייני, ההופעה שלו לא מושכת את העין יותר מדי. דמותו של לורן שהופכת להיות מרכזית יותר ככל שהסרט מתקדם נותנת לגיום קנה הזדמנות להפליא ביכולותיו. הניואנסים בפנים שלו והשוני המורגש באינטראקציות השונות שלו מרתקים ומעניקים אמינות ללורן. פיליפ קת'רין (שלו שני ילדים עם השחקנית ז'ולי דפרדייה, בתו של השחקן ג'ררד דפרדייה) מצליח להכניס עומק לדמות הקריקטוריסטית שהוא מגלם. פוייס עצמתית ומרגשת בתפקידה, חלק נובע מהתסריט עבור דמותה, אבל האופן שבו היא משדרת כח ופגיעות מרשים. לילה בקטי, שמצטרפת לסרט באמצעו, מגלמת את תפקיד הקשוחה בצורה מושלמת.
ללא ספק יש דגש גדול על המוזיקה בסרט, ולא רק בגלל דמותו של סימו, היא מגוונת וצובעת את הסצינות נכון, אם כי לעיתים יכולה להיות קצת קיטשית. הסצינות בבריכה, שכוללות גם צילומים מתחת למים, דינמיות וקטעי השחייה הצורנית מפתיעים לטובה. הצילום בכללותו מאוד מושקע ויש הבדל מובחן כשחושפים את הסיפורים של הדמויות השונות, החום בצילומי הבית של ברטרן מול הקרירות שבחייו של לורן אל מול הצבעוניות של תיירי.
"לשחות או לא להיות".
הסרט יכול היה להיות טוב בהרבה אם היה מטופל כמו שצריך בחלקו המרכזי – דכדוך שלא נוגע באמת ולא מאוזן כראוי עם החלקים הקומיים. כאמור, הוא משאיר טעם טוב בסופו ויכול למלא צורך באסקפיזם יחסית קליל.
דירוג: 
לשחות או לא להיות (צרפת, 2018)
בימוי: ז'יל ללוש | תסריט: אחמד חמידי, ז'וליאן למבורשיני, ז'יל ללוש | משחק: מתייה אמלריק, גיום קאנה, בנואה פולבורד, ז'אן הוג אנגלאנד, וירג'יני אפירה
הפצה: ניו גאיז, החל מה-04.04.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: