• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״נערה״, סקירה

16 במרץ 2019 מאת עופר ליברגל

קהל בא לצפות בקולנוע מסיבות סותרות ומשלימות: הוא בא לצפות בסיפורים יוצאי דופן המגלים לו עולמות ודרכי חיים הזרים לו; הוא בא למצוא משהו מעצמו וללמוד משהו על חייו דרך הסיפורים שהוא רואה את המסך; מה שנראה יוצא דופן ומיוחד צובר יותר כוח כאשר הוא מכיל גם רכיבים אוניברסליים. הדבר הזה נכון גם לגבי סרט הביכורים המרשים של הבמאי הבלגי לוקאס דונט, סרט עתיר פרסים  ושבחים (אורון כתב עליו בפסטיבל קאן, אני הכנסתי אותו לסרטי השנה שלי) אבל גם מחלוקות. סרט שכבש אותי גם בגלל שהוא מתאר באופן בלתי מתפשר וגרפי עד גרפי מדי מאבק פיזי הרחוק מחיי ועולמי, אך בעיקר מכיוון שהוא מתאר היטב את קשיי גיל ההתבגרות, כל גיל ההתבגרות באשר הוא. סרטים המתארים את התקופה הזו בחיים אינם מצרך נדיר, אך הדיוק בתיאור תחושה הבדידות מול יתר העולם גם כאשר יש משפחה אוהבת ותומכת, לצד חוסר הביטחון שמוביל לפזיזות בהתנסויות רומנטיות ראשונות – הכל מועבר היטב בסרט, אשר מרוויח את הכותרת הלכאורה-כללית שלו, ״נערה״ (Girl).

כל זאת נאמר גם בלי קשר לסיפור הנדיר יחסית בו עוסקת היצירה. לארה, הנערה שבלב הסרט, נמצאת באמצע תהליך הורמונלי שנועד להפוך את גופה מגברי לנשי יותר, לקראת ניתוח לשינוי מין. במקביל, היא גם מתחילה ללמוד באקדמיה למחול, היוקרתית ביותר במולדתה בלגיה. לימודי הבלט תמיד דורשים מחיר פיזי כבד מן הגוף, אולם במקרה של לארה, המחיר הפיזי הזה יכול לסכן את שינוי המין אשר מהווה חלק מהותי מהגדרת הזהות שלה. אחד מן ההישגים של דונט, הוא ששינוי המין לא מהווה את כל הזהות של הגיבורה שלו: לארה היא גם אחות גדולה, גם נערה ביישנית במעבר לבית ספר חדש, וגם מי שרוצה לבטא את עצמה כאמנית אך גם לא תמיד שלמה עם ההשקעה הפיזית הנדרשת ממנה.

הסרט משלב באופן תדיר סצנות שהן חלק מסיפורי התבגרות שגרתיים (אם כי לרוב המצב המורכב נותן להם טוויסט) עם סצנות על המאבק הגופני הכפול אשר עוברת הגיבורה. יש לציין כי לאורך כל הסרט, דונט משלב סצנות עירום וסצנות בהם הגיבורה חשה שלא בנוח עם גופה ואף מזיקה לו על מנת שייראה מבחוץ כפי שהיא מרגישה מבפנים. אי הנוחות הקטנה המצטברת בסצנות הללו ספק מכינה את הקהל לדימוי קשה ובעייתי אשר מגיע סמוך לסיום (דימוי שאני עדיין לא בטוח אם היה נכון להציג אותו בסרט בדרך בה הוצג). בעשותה כך, היצירה מבהירה כל הזמן כי היא מביטה על הגיבורה שלה באופן אינטימי וכי ממש כפי שהבלט דורש הקרבה גופנית לצורך יצירת יופי, גם הסרט עצמו לא מתכוון להתפשר.

מבין כל מערכות היחסים בסרט, המרכזית והיפה ביותר היא מערכת היחסים בין לארה ואביה. בניגוד לרוב הסרטים על מתבגרים בתהליך של שינוי זהות מינית/שינוי מין, האב, המגולם באיפוק מופלא בידי השחקן אריה וורת'לטר, מקבל את בתו באהבה בלי תנאים ותומך בה גם במחיר של הקרבה של חייו האישיים. אבל, כפי שקורא בגיל הזה, רוב הזמן לארה לא ממש מסוגלת לדבר איתו, או רוצה בו כשותף לסודות האינטימיים שלה – האב רוצה להעניק לה אהבה, אך היא זקוקה לעצמאות, אולי אפילו לחוסר סובלנות מצידו. ברגעים אחרים, כאשר היא כן מנסה להתקרב אליו או לשתף אותו, היא לא בדיוק יודעת כיצד לעשות זאת, כפי שהיא לא ממש יודעת כיצד להתנהג בקרב בנות כיתתה, או האם לחשוף את המגדר בו נולדה לשכן המגלה בה עניין רומנטי. באחד מן הרגעים היפים בסרט, היא אומרת כי היא עדיין לא בטוחה אם היא נמשכת לגברים או נשים, רק בטוחה שהיא עצמה נערה. מה שהופך את הרגע הזה ליפה יותר היא שהמשפט הזה נאמר בתגובה לאביה וכפי שניתן לראות בו ביטוי ללבטים אמתיים, ניתן גם לראות בו חוסר כנות של הנערה כלפי האב.

כאשר הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן אשתקד, הוא זכה לשבחים רבים לרבות ממבקרים מן הקהילה הגאה, כולל זכייה בתואר הסרט הלהט"בי הטוב של הפסטיבל (פרס הדקל הגאה). עם ההפצה בארה"ב, הקהילה הגאה שם תקפה את הסרט בשני מישורים וברצוני להתייחס לביקורות הללו. הטענה הראשונה התייחסה לעיסוק הרב של הסרט בכאב הפיזי שכרוך בשינוי המין, בדגש על הפיזיות שבאה לידי ביטוי בסצנות העירום, בהן גם נחשף איבר המין הזכרי. הטענה היא שהסרט מייצג גרסה כואבת במיוחד של שינוי המין וזה לא משקף את חווית החיים כטרנסג'נדר ואף יכול להרתיע. מול טענה זו, יש לציין כי הסרט מדגיש כל הזמן כי הסיפור של לארה הוא לא שגרתי וכי הכאב הפיזי הגדול נגרם לה לא בגלל שינוי המין, אלא בגלל המחול שמסבך את התהליך. יותר משהסרט ירתיע מהליכה אחר הזהות המינית, הוא ירתיע מלימודי מחול ברמה הגבוהה ביותר. הסרט גם נכתב בשיתוף עם רקדנית אמיתית שהסרט משחזר את חייה והיא טוענת כי התוצאה הסופית משקפת היטב את החוויה שלה, כולל בתחום הפיזי.

לכן, אף על פי שיש לי הבנה לחשש של אנשים מן הקהילה (שאיני חלק ממנה אז מי אני שאשפוט, ואני גם מתנצל על כל שימוש לא רגיש בשפה בו אני אולי חוטא) מייצוג של החוויה כתהליך כואב, ומהדגשת המין הביולוגי לתוכו נולדה הגיבורה, לדעתי יש לשאוף לא רק לנראות של טרנסג'נדר בקולנוע, אלא גם לייצוג של צדדים רבים ושונים של החוויות של טרנסים שונים. בעיקר, יש צורך בסרטים אודותיהם שהיו מלאים באמפטיה ומורכבות, אבל שלא יוכתבו אך ורק בידי מה שהכי תקין פוליטית נכון לעכשיו. כי הקולנוע הוא מראה של המציאות וכפי שהמציאות אינה תקינה פוליטית, הקולנוע לא יכול לשאוף רק לתקינות פוליטית.

הטענה הרווחת יותר נגד הסרט קשורה בעצם הליהוק של שחקן סיסג'נדר לתפקיד הראשי. אף כי השחקן הצעיר ויקטור פולסטר עושה בסרט עבודה פנומנלית, שהיא אחת מתצוגת המשחק הכי טובות של השנים האחרונות ללא קשר למגדר או גיל, בטענה זו אני מוצא מעט יותר הגיון. זאת בשל חוסר היכולת של שחקנים טרנסים רבים לקבל תפקידים בקולנוע. אבל כפי שכבר ציינתי, לא מדובר בתפקיד רגיל ומלבד הדרישה לשינוי המין, הסרט גם דורש שחקנ/ית בעל יכולת גבוהה בבלט, שיהיה בגיל ההתבגרות ויהי לו איבר מין זכרי. מכיוון שהסרט מראה כי משטר אימוני הריקוד בגיל זה פוגע בבריאות של מי ששואף לשנות את מינו, סביר להניח כי הבחירה בגבר היא בחירה שיש בה גם אחריות מצד הבמאי, שאגב סיפר כי בחן גם טרנסיות לתפקיד. השפע לא היה גדול ובסופו של דבר הוא היה זקוק גם ליכולות משחק ייחודיות, אותן פולסטר הצעיר מספק בשפע. בדומה לליהוק של סתיו סטרשקו ב״הנשף״, שחקנית שאשמח לראות יותר בקולנוע גם בתפקידים סיסג'נדריים, מדובר בבחירה מדויקת לתפקיד כמעט בלתי אפשרי לליהוק, כך שאני רואה בו סוג של נס.

אין ספק כי הדיון בנושא זה הוא מורכב ואין בו תשובות נכונות, אולם אני סבור כי הפתרון הנמצא בסרט הזה הוא לא בלתי נכון. ובלי קשר, ״נערה״ הוא פשוט סרט שמעביר את הסיפור שלו היטב. לא מדובר בסרט שפונה רק לחובבי הקולנוע האמנותי, אלא ביצירה שכאמור הרבה מאוד בני אדם ימצאו בה צד של עצמם שהם טרם הכירו.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.