(שם הסרט במקור: On the Basis of Sex)

יש לי לא מעט בעיות עם הסרט הזה, אבל צריך לומר מראש: זה לא סרט רע. ממש לא. הוא פשוט כל כך…לא מיוחד. לאישה באמת יוצאת דופן כמו שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, רות ביידר גינזברג, הגיע סרט הרבה יותר טוב.

רגע, למעשה היה סרט אחד כזה. והוא אפילו היה מועמד לאוסקר. סרט ממש מצוין, אחד הכי טובים שראיתי בשנה שעברה. קראו לו RBG. והוא היה דוקומנטרי. הייחוד שלו היה האינטלגנציה שלו. היכולת שלו לשקף את הדמות הזאת של רות ביידר גינזברג כאשה שעבדה בתנאים קשים, אבל לא התעצבנה, אלא המשיכה בעקשנות, במסירות, הקשיבה לטענות, הפנימה אותן, ואז השיבה תשובות מוחצות שהביאו לשינוי מסיבי במעמד האשה בעשורים האחרונים. הסרט הדוקומנטרי הנהדר על האשה הזאת היה כמו נושאו – מקשיב, מכיל, אינטלגנטי. כל מה שהסרט העלילתי הוא לא.

כי ב"מין החזק" יש הוליוודיזציה של הסיפור. מצד אחד, יש כאן בחירה חכמה, והיא לקחת בערך 10 דקות מתוך הסרט הדוקומנטרי, ולפרוס אותן על פני סרט שלם. לקחת תיק אחד מבין הרבים מאוד שגב' גינזברג טיפלה בהם ב-86 שנותיה ולשים עליו את הספוטלייט, מתוך הבנה שהתרכזות בתיק אחד יאיר באור מדויק יותר את שאר חייה. מצד שני, הסרט הזה לא עומד במשימה הזאת שהוא לקח על עצמו. ל"מין החזק" לוקח יותר מדי זמן עד שהוא מגיע לנושא המרכזי שלו, וגם את הזמן שהוא לוקח הוא לא ממלא בתוכן מספק. הרי שנותיה הראשונות של השופטת כעורכת דין צעירה חולפות על המסך מהר מדי, ברפרוף קל מדי. הנה יש לה בת. והופ, הנה היא גדלה לנערה צעירה. והופה, יש לה גם בן. זה ברור שהבת היא החשובה יותר, כי מדובר כאן על מעמד האשה, והנה יש כאן אשה צעירה, אבל הבן נזנח לחלוטין. ויותר מכך, גם הדמות של הבת, שהופכת לאשה לוחמת, שלמענה שווה להילחם, הנערה הזאת לא מקבלת קו נראטיבי משלה, אלא משמשת כפלקט, תמונת רקע עבור הדמות הראשית.

מימי לדר מביימת את הסרט בסוג של ליטוף שמצד אחד נעים, ומצד שני מבטל את כל החשיבות של הנושא עליו הוא מדבר. הצילום הוא בגווני צהוב חם, משפחתי, יפהפה, רקע של צמר גפן שלא משקף את הדיכוי המתסכל של הנשים, והעבודה עם המוסיקה ממש עצבנה אותי לכל אורך הסרט, כשלדר ממש דוחפת בכוח את הרגש לתוך גרון הצופים, ללא מתן שהות להבנה של הנושא ע"י הקהל. לדר גם מכניסה הפסקות הומור, כאילו לפי נוסחה, הכל כדי לא ללחוץ על הקהל, כדי ללטף אותו (למשל: סצינת ריקוד חביבה אבל לחלוטין מיותרת עם ראש הארגון שאמור לעזור לגינזברג עם התיק), ובאותה נשימה לדר מאבדת את היחס הרציני שלי לנושא המאוד רציני עליו היא מספרת.

יש כאן הרי שאלות הרות משקל. היו רגעים שהצטערתי שארון סורקין לא היה מעורב בכתיבת התסריט הזה. הוא היה יודע לפתח נקודות קריטיות שהיו באמת מגרות את המחשבה. עולות כאן שאלות, למשל, על הפרוגרסיביות של בית המשפט העליון. האם בסמכותו של המוסד המכובד הזה לבטל חוקים, לבקר חוקים שהממשלה חוקקה? אנחנו הרי מכירים את השאלות האלו גם מישראל. אבל השאלות האלו לא נידונות בכלל בסרט. הן מוזכרות, ומיד נדחפות הצידה, כי זה לא באמת סרט רציני, זה סרט בידורי על נושא רציני.

אז איזה מזל שיש לסרט הזה הצלה אחת, והיא פליסיטי ג'ונס בתפקיד הראשי. כמו הדמות שהיא מגלמת, גם היא מפנימה לחלוטין את העולם מסביבה, חושבת ומחשבת כיצד לפעול, ואז פועלת. ג'ונס מכניסה הרבה רגש מופנם שפורץ במדידות אפקטיבית במקומות מדויקים, והיא מחזיקה את הסרט הזה בחיים גם אם הבמאית לא ממש מתייחסת ברצינות הראויה לסרט של עצמה.

לרות' ביידר גינזברג מגיע סרט הרבה יותר טוב. בעצם יש אחד. תנסו למצוא את RBG, הדוקומנטרי. העלילתי הוא רק לאנשים שמתעצלים. זה לא שהוא רע, אבל הוא לא עושה את העבודה. ורות' ביידר גינזברג היא לא אשה עצלה. עדיף הסרט החכם על המוצר ההוליוודי הגנרי שהוא "המין החזק".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il