ג'ורדן פיל הימם את עולם הקולנוע לפני שנתיים כשפרץ עם "תברח", סרטו העלילתי הארוך הראשון כתסריטאי וכבמאי, שהצליח בכל החזיתות: שבר קופות, זכה לשבחים מקיר לקיר, קטף את האוסקר לתסריט המקורי, ואף הוכתר כקלאסיקת אימה מיידית, שלא מפסיקים לנתח ולצטט אותה.
"תברח", כזכור, שאב השראה מ"אזור הדמדומים", הסדרה המופתית שגם כן היטיבה להשתמש במתח ובאימה כדי לעסוק בסוגיות חברתיות, ופיל הודה באופן מוצהר כי הוא מעריץ שלה והושפע ממנה. היוצר המשגשג אף ניצל את הצלחת סרטו הראשון כדי לסדר לעצמו פרויקט חלומות: עיבוד מחודש של הקלאסיקה הטלוויזיונית, שיגיע למסך הקטן בארצות הברית בתחילת אפריל.
בינתיים, בסוף השבוע עלה ברחבי העולם וגם בישראל סרטו השני של פיל, "אנחנו". גם הוא זוכה לביקורות משתפכות, גם הוא עתיד לשבור קופות וגם בו ניכרת השפעת "אזור הדמדומים" הקלאסי, ובעיקר פרק אחד שלו - "Mirror Page".
בניגוד לתדמית שלה כסדרת אימה נטו, לא כל הפרקים של "אזור הדמדומים" ניסו להפחיד - יש גם כאלה שהם בכלל לא אפלים, אלא מרגשים למדי או אפילו מצחיקים במיוחד. אך בחמש עונותיה היו כמובן לא מעט רגעים מצמיתים, והמצמררים מכולם מגיעים ב-"Mirror Page", אולי הפרק המפחיד בתולדותיה.
הצמרמורת מגיעה מכך שהפרק עסק בדמות הנתקלת בכפילה שלה בנסיבות מטרידות, ובכך העניק המחשה טלוויזיונית למה שפרויד בזמנו הגדיר כ-Uncanny: סיטואציה שבה אדם פוגש משהו שמוכר לו עד מאוד, אך לפתע נראה לו קצת אחר, דבר היוצר את החוויה האנושית הכי מפחידה שאפשר להעלות על הדעת.
כמו אותו פרק של "אזור הדמדומים", גם "אנחנו" מוכיח ש-Uncanny הוא מילה נרדפת ל"אמאל'ה". במקרה שלו, הדבר נעשה דרך סיפורה של צעירה שחורה, שבילדותה הלכה לאיבוד ביריד, הגיעה לאולם מראות ופגשה בו כפילה זהה שלה, דבר שהותיר אותה בטראומה קשה.
שנים לאחר מכן, אנו פוגשים אותה שוב בבגרותה, נשואה ואמא לשני ילדים. היא נוסעת עם משפחתה לבית קיץ, וסדרת אירועים משונים המתרחשת במקום מתגלה כרמז מטרים להתרחשות המשמעותית באמת: אותה כפילה מבהילה צצה שוב, והפעם מלווה בגבר שנראה בדיוק כמו בעלה של הגיבורה, ובשני ילדים שנראים בול כמו ילדיה. בקיצור: פחד מוות.
עם הזמן מתברר לנו מה טיבה של משפחת הדופלנגרים הזו, מאין הגיעה ומה היא רוצה. לא נרחיב בקשר לכך, כדי לא לחבל בהנאה למי שטרם צפה, אך נאמר דבר אחד: פיל משכיל לתאר זאת בצורה מקפיאת דם. ז'אנר האימה פורח כרגע, אך רוב התוצרים בסוגה לא מדגדגים אפילו את בלוטות הפחד. "אנחנו" הוא דוגמה נדירה לסרט שראוי להצמיד לו את כל מילות התואר הרלוונטיות: מצמרר, מסויט, מקריפ וכיוצא בכך.
לא פחות חשוב מכך, גם העשייה הקולנועית כאן מרשימה ביותר. אם היה בכך ספק, פיל מוכיח ש"תברח" לא היה הברקה חד-פעמית, ומפגין שליטה נדירה באמצעי המבע הקולנועי: לא רק העמדת הסצנות עצמן, אלא גם החיתוכים ביניהן והפסקול שמלווה אותן. את סצנת השיא של הסרט, למשל, צריך ללמד כמופת של שימוש בעריכה ובמוזיקה.
מעלה נוספת של הסרט היא איכות תצוגות המשחק. לופיטה ניונגו, זוכת האוסקר על "12 שנים של עבדות" שלאחר מכן כיכבה גם בסרטי "מלחמת הכוכבים" ו"הפנתר השחור", מגלמת כאן תפקיד כפול, של הגיבורה ושל ההעתק שלה. היא עושה זאת בצורה מלאת הבעה, המצליחה לבטא את כל האימה שבסיטואציה, ולהעביר אותה גם אלינו. ראויות לציון גם שהאדי רייט ג'וזף ומדיסון קרי הצעירות, בהופעות מלאה עוצמה בתפקידי הילדות, ואליזבת מוס, בתפקיד קטן אך מלא אופי, על גבול הפסיכוטי, כשכנה הלבנה והנלעגת של המשפחה השחורה.
אך למרות הסגולות הללו, בסופו של דבר הסרט מאכזב למדי. הביצוע שלו אמנם מוצלח, אבל מלכתחילה התסריט שכתב פיל כה רעוע, עד שאין די בכל המעלות כדי לתקן זאת, ובתום הצפייה קשה שלא להישאר עם טעם מר בפה.
כיאה לסרט העוסק בכפילות, גם הבעיות בו כפולות ומכופלות. קודם כל, העלילה מקושקשת למדי. ברור שמדובר בפנטזיה ולכן אין טעם לחפש ריאליזם, אבל הצרה היא שבתוך העולם הפנטסטי אין שום היגיון פנימי. ב"תברח", יצאנו מן האולם עם מחשבות על השאלות החברתיות שעורר התסריט. במקרה זה, אנו עסוקים יותר בתהיות על כל החורים בעלילה.
ממילא, בניגוד ל"תברח" החד והמקורי, כאן האמירה החברתית פושרת ובנאלית. פיל מסתפק במסרים כלליים על כך שכולנו חייבים להסתכל במראה, ולא הולך רחוק מדי. סגנון העשייה של הסרט אמנם פרוע, על גבול החולני, וגם גרוטסקי ויצירתי, אך התכנים לא מיישרים איתו קו. לפיכך, במהלך הצפייה מתקבלת התחושה כי השף הניח מנה קרה על צלחת חמה.
לא סתם נקרא הסרט במקור "US": משחק מילים שמתייחס הן למילה באנגלית ל"אנחנו" והן לראשי התיבות של ארצות הברית, מה שמלמד על יומרה לחדור לקרביים האמריקאיים. אך בניגוד ל"תברח", בו פיל השכיל להתייחס באופן מפורט ביותר להיסטוריה ולאקטואליה של מדינתו, כאן התסריט עמום למדי ולכן גם פחות מעניין.
מהותי מכל, גם חסר בו בשר. להיט האימה מתפרש על פני כשעתיים, והתוכן שלו אינו מצדיק את האורך הזה. לכן, כבר בשלב מוקדם, הוא מתחיל להתיש ולמרות התנופה הקולנועית וכל הרגעים המפחידים, התוצאה הסופית מייגעת למדי. בקיצור, אם נחזור לנקודת ההתחלה, התסריט של "אנחנו" היה יכול לשמש בסיס לפרק יעיל ומבהיל של "אזור הדמדומים", אך במקום זאת ג'ורדן פיל משך ומרח אותו, והפך אותו לסרט שנמשך שעה וחצי יותר מדי.
