סוף, סופי, סופני
"יעד סופי 4" הוא כל מה שסרט אימה צריך להיות: לא פסיכולוגי, לא מתחכם אבל עם רציחות משוכללות ושימוש מרשים בתלת מימד. לידיעת היוצרים, זה יכול להיות סיום אידיאלי לסדרה
עשרות אנשים מתים! חפצים מתעופפים ומשפדים בני אדם! איברי גוף ניתזים בתלת-ממד! אם ההבטחות האלה אכן נשמעות לכם מבטיחות, אין סיבה שלא תיהנו מהסרט הרביעי בסדרת האימה "יעד סופי", ובצדק: בז'אנר שלו (אימה לבני נוער), מול סרטים כמו "יום שישי ה-13" מודל 2009, הוא מתבלט לטובה.
סדרת "יעד סופי", למי שלא מכיר, בנויה על פי נוסחה קבועה: צעיר/ה זוכה לחיזיון על טבעי של אסון קיצוני שעתיד להתרחש, מציל את עצמו וכמה בני אדם נוספים ממוות בטוח ואז מגלה, יחד עם שאר הניצולים, שהמוות לא ממהר לוותר על קורבנותיו. בזה אחר זה, גיבורי הסרטים מוצאים את מותם בדרך-לא דרך, על פי רוב בסצנות מושקעות וממושכות שמגשימות את הפחדים הקמאיים ביותר של המין האנושי: מוות שרירותי לחלוטין בתאונות ביזאריות.
סרטי הסלאשר המפורסמים נהגו להסתיר כמה שאפשר את דמותו של הרוצח, להפוך אותה לכמה שיותר אניגמטית. "יעד סופי" הראשון, שיצא לפני כתשע שנים, לקח את הנטייה הזו של הסלאשרים צעד אחד קדימה: אין שום סיבה להסתיר את מה שלא ניתן כלל לתפוס באמצעות החושים. המוות כאן הוא מעין גרסה בלתי מוחשית של אותו רוצח במסכה.
בכך הפך "יעד סופי" לסרט אימה רענן בתקופה בה לא היו כאלה בנמצא. מפתיע יותר מ"צעקה", מקורי יותר משלל הרימייקים שפקדו את בתי הקולנוע בעשור האחרון. לא בכדי הפך הסרט ללהיט מפתיע בקופות, בעיקר בקרב קהל צעיר שרק חיכה למשהו חדש ומאיים באמת.
"יעד סופי 4". אין רוצח, יש נרצחים
אלא שהיתרון הגדול של "יעד סופי" – העיצוב המקורי של דמותו הבלתי קיימת של הרוצח – הפך לחיסרון ככל שהסדרה התקדמה. בעוד שסרטי המשך ליצירות קלאסיות מהז'אנר נוצלו בכדי לכונן את המיתולוגיה של הרוצח ולהעמיק את המבנה הפסיכולוגי שלו (גם אם רבים מהם כשלו בניסיון הזה), הרי שב"יעד סופי" לא היתה שום מיתולוגיה לכונן, ולא היה שום מבנה פסיכולוגי לחקור. על כן, שני הסרטים הבאים בסדרה התמקדו באלמנט המוצלח השני של הסרט המקורי – דרכי המוות המשונות שעוצבו וצולמו באופן מדויק ומהפנט, והפכו למעין מפגן של מלאכת מחשבת באמנות ההרג.
מי צריך עלילה כשיש טכנולוגיה
למרות כמה סצנות מבריקות מבחינה ויזואלית (ובמיוחד סצנת הפתיחה של הסרט השני), שני סרטי ההמשך התקשו להציג משהו חדש. כן, דרכי המוות נותרו מושקעות, אבל כשהקונספט העלילתי הופך מוכר דרוש פער משמעותי בביצועים הטכניים בכדי להצדיק את קיומו של הסרט ואת הצפייה בו. פערים טכניים אמנם היו, אבל לא ברמה הנדרשת.
והנה, בסרט הרביעי הפיתרון לבעיה הזו נמצא בדמות השימוש בטכנולוגיית התלת-ממד, החדשה למדי בזירת האימה. לפתע, גם סצנה שאולי הושקעה בה פחות מחשבה הופכת מרשימה הרבה יותר, כשחפצים ואיברים מושלכים אל עבר הקהל. ללא ספק, אין סרט מתאים מ"יעד סופי" (בתחום האימה לפחות) בכדי לממש את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיה זו. וללא ספק, הסרט מציג את השימוש המרשים ביותר בטכנולוגיה עד כה, במסגרת הז'אנר (אין בכלל מקום להשוואה ל"בלאדי ולנטיין" מתחילת השנה).
אולי השיפור הטכנולוגי מספיק?
מבחינה עלילתית, כצפוי, "יעד סופי 4" לא מתאמץ לחדש. ככל הנראה, די היה ליוצרים בשיפור הטכנולוגי. שוב חבורת צעירים שמנסים להתמודד עם הידיעה כי המוות אורב בכל פינה, שוב הם מנסים לפענח את הסדר המסתורי ברשימותיו של המוות, שוב הם מוצאים עצמם מתים בזה אחר זה כשכל הניסיונות לעצור את
השרשרת עולים בתוהו. אבל בסדרה כזו, אולי בכלל אין סיבה לצפות לגיוון עלילתי: היצירתיות מתבטאת כאן אך ורק בהנדסת המוות המדויקת להחריד. עבור קהל היעד, סביר להניח שדי בכך.
בארצות הברית, היוצרים ויתרו על מיקומו הכרונולוגי של הסרט בסדרה והעניקו לו את השם "The Final Destination". ואולי באמת מוטב יהיה אם הסרט הרביעי אכן יהיה "היעד הסופי" ויחתום את הסדרה, שלאחר השימוש בטכנולגיית התלת-ממד נדמה כי מיצתה את הפוטנציאל הגלום בה.
