ביקורת סרט - "פרנהייט 11/9": איך הדמוקרטים אשמים בעליית טראמפ
אחרי שתקף את ממשל בוש בעקבות אסון התאומים, מייקל מור חוזר בסרט תיעודי חדש ובו הוא מנסה להוכיח שאובמה, הקלינטונים וחבריהם אחראים לעלייתו של טראמפ לשלטון. זהו לא אחד מסרטיו הטובים ביותר אבל מי שמחפש להתעצבן - ייצא מרוצה
בשנת 2004 הדוקומנטריסט מייקל מור היה בנקודת השיא של הצלחתו האמנותית והכלכלית. "פרנהייט 9/11" ביקר ולעג לשלטונו של הנשיא האמריקאי בוש הבן, וניסה לבסס תיאוריה קונספירטיבית בנוגע למה שהוביל לכניסת ארצות הברית למלחמת המפרץ השנייה. מור זכה על סרטו הדוקומנטרי בפרס דקל הזהב של פסטיבל קאן - דבר שקרה רק פעם אחת נוספת ב-80 שנות קיומו. ההכנסות הבינלאומיות היו מעל 222 מיליון דולר, הישג מסחרי לקולנוע תיעודי שספק אם אי פעם יחזור על עצמו (בוודאי בקולנוע תיעודי-פוליטי). הרווחים נבעו באופן שווה מארצות הברית ומשאר העולם - דבר המעיד על העניין הגלובלי בסרט באותה נקודת זמן.
כל סרט שמור עשה אחרי ההישג ההוא נידון להיתפס ככישלון. ההכנסות פחתו במהירות בסרטיו הגדולים הבאים: "סיקו" (2007) הרוויח כשישית מ"פרנהייט", "קפיטליזם: סיפור אהבה" (2009) הרוויח כמחצית מקודמו - ו"להיכן נפלוש עכשיו?" (2015) רבע מקודמו. כבר לא מדובר על צמצום ברווחים, אלא בסכנת כישלון כלכלי. הפואנטה אינה הסכנה שמור יתרושש, אלא האופן בו כישלון סרטיו מעיד על איבוד הרלוונטיות שלו עבור קהל המיינסטרים. בהתאם לכך פוחתת יכולתו לקדם את עמדותיו הפוליטיות.
בהקשר זה פועל סרטו האחרון "פרנהייט 11/9" (Fahrenheit 9/11). השם רומז על קשר, עם ניחוח קל של נואשות, להצלחתו הגדולה, ויוצר ציפייה כי ינקוט במתוכנת דומה לסרטו המכונן בהתייחסותו לנשיא הנוכחי. בכרזה של הסרט נראה טראמפ על מדשאת הבית הלבן חובט בכדור גולף, כשפטריית פיצוץ גרעיני מתנשאת מעל משכן הנשיא. העמדה של מור ברורה.
"פרנהייט 11/9" אינו סרט זניח, אבל ספק אם הוא ייזכר בעתיד כמשתווה לשלושת סרטיו הראשונים והמוצלחים של מור. מבחינת ההכנסות, והאופן בו הן משקפות חשיפה לעמדותיו, הסרט נכשל כישלון חרוץ. עם הוצאות הפקה של 5 מיליון (ללא שיווק) והכנסות של 6 מיליון סביר להניח שהוא הפסיד כסף, וברור שאלו לא מספרי הצופים להם מור ייחל.
זו עת חירום לאומית ופוליטית, אבל עבור מור זו גם השעה שבה הוא צריך לחזור ולבסס את מעמדו כבכיר הדוקומנטריסטים של השמאל האמריקאי. כעבודה תיעודית-פוליטית, אישית ולעומתית, בסגנון "סטנד אפ דוקומנטרי, "פרנהייט 11/9" משקף את המעלות והחסרונות של סרטיו הקודמים של מור. הוא לא משעמם, לעיתים משעשע, בוודאי מצליח לעורר תחושות של התקוממות ואפילו זעם, ומתבסס על חומרים שבחלקם לא נראו קודם ומשיגים אימפקט משמעותי. מנגד, יש לו יכולת מוגבלת בבניית מהלך טיעון מבוסס. ישנם דברים שנוח לו להתעלם מהם, וישנם פרקים בסרט שלא נדרשים להוכחת התיזה, אלא משרתים רק כתזכורת נוספת לאופיו של האיש שיושב בבית הלבן (כמו, למשל, האופן בו טראמפ רייר בפרהסיה על חמוקיה של בתו).
לעוד ביקורות סרטים:
סיבה אפשרית לכישלון הסרט היא פנייתו לקבוצה מצומצמת של צופים. "פרנהייט 9/11" פנה לקהל בתוך ומחוץ לארצות-הברית. "פרנהייט 11/9" ממוקד בסוגיה ספציפית הרלוונטית למצביעי המפלגה הדמוקרטית. טראמפ, עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא כמעט בגדר תירוץ לעיסוק בנושא זה.
7 הדקות הראשונות של הסרט מציגות את השאננות של מצביעי המפלגה הדמוקרטית במהלך קמפיין הבחירות, ואת ההתרגשות לקראת בחירתה הצפויה של הנשיאה הראשונה. מור לא שוכח להזכיר שהוא היה מהקולות הבולטים הבודדים (כפי שהוצג בסרט המופע שלו "טראמפלנד" מ-2016) שהזהירו מפני שאננות זו. כותרות הפתיחה נחתכות לשוטים שבהם נבנית בהדרגה בובת שעווה של הנשיא החדש. הקטע מזכיר את כותרות הפתיחה של "פרנהייט 9/11" שבמהלכן הוצגו שוטים לא מפוקסים של בוש ואנשיו ממתינים לראיונות טלוויזיוניים. והנה אנו מוכנים לחשיפת הפסאדה הטראמפית.
אבל זה לא מה שקורה. מי שרוצה ניסוח דחוס, מפורט ועוכר שלווה של עלילות הנשיא האמריקאי הנשלט מהקרמלין צריך לראות את "Active Measures" של ג'ק בריאן (ניתן לצפייה בשלל פלטפורמות דיגיטליות). מייקל מור, לעומת זאת, כלל לא מתעניין ביחסים בין רוסיה וטראמפ אלא באחריות אותה נושאת המפלגה הדמוקרטית לבחירתו. והוא עושה זאת בדרך המהדהדת את שתי עבודותיו המוקדמות "רוג'ר ואני" (1989) ו"באולינג לקולומביין" (2002).
25 דקות לתוך הסרט, מבלי שנאמר עד כה משהו חדש ובעל ערך על טראמפ, מור מבצע תעלול Bait and Switch - הוא עוזב את טראמפ למשך 75 דקות ומתחיל לעסוק בפרשה המזעזעת של הרעלת מי שתיה בעופרת בפלינט מישיגן. סיפור על האופן שבו רומו התושבים, בעיקרם בני מיעוטים, בשעה שהורעלו ביודעין על ידי המושל הרפובליקני ריק סניידר. כשמור נולד בפלינט היא הייתה מוקד תעשיית הרכב האמריקאית המשגשגת. ב"רוגר ואני" הוא הציג את גסיסתה, וב-30 השנים שחלפו מאז היא המשיכה להתדרדר והיום נראית כמו אזור אסון אורבני. פרשת המים המזוהמים מאפשרת למור לטעון שגם הנשיא הדמוקרטי האחרון, אובמה, אינו פטור מאשמה. גם לו יש תפקיד במה שהוא מכנה "טיהור אתני בהילוך איטי".
התיזה העיקרית של מור היא שהדמוקרטים הפסידו בגלל שההנהגה הוותיקה (יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי והסנטור הבכיר צ'אק שומר) ממשיכים את ערכי ביל והילארי קלינטון ואובמה. זו הנהגה של דמוקרטים שמרנים, המקבלים תרומות מחברות וממולטי מיליונרים, שהאינטרסים של "האמריקאי הקטן" אינם מעניינים אותם. "פוליטיקה ישנה" שבה ההבדלים בין הדמוקרטים לרפובליקנים הם קוסמטיים. טענה שניתן וצריך לבחון ולהתווכח איתה - אבל מור, כדרכו, לא מאתגר את עצמו יותר מדי בדרך להוכחת האמת המוחלטת שלו.
הסרט אינו פסימי לגמרי, אלא מנסה לטעון כי שינוי מתרחש בימים אלו: כניסת דור חדש וצעיר חברות קונגרס דמוקרטיות, התארגנויות חדשות של עובדים בארצות הברית המדגימות סולידריות חברתית, וסיפורם של הנערים והנערות שניצלו מהטבח בבית הספר התיכון "סטון דאגלס" בפלורידה והפכו לאקטיביסטים משפיעים חרף גילם הצעיר.
מור חוזר לטראמפ לקראת סוף הסרט, ואפילו מקדיש 25 דקות להשוואה בין דמותו ומעשיו ושלבי ריסוק הדמוקרטיה במעבר מגרמניה של רפובליקת ויימאר לגרמניה הנאצית. אבל, בעיקרו של דבר, זה סרט שמסריו וכוונותיו הם להניע שינוי בתוך המפלגה הדמוקרטית. שינוי זה יסייע, כך מאמין מור, לחלופה בעלת תוקף והיתכנות לשלטונו של טראמפ.
