כל ממזר מלך
חיילים יהודים במסע התעללות סדיסטי בנאצים? זה אולי נשמע כמו סרט נקמה מופרך ומגוחך, אבל ארז דבורה חושב ש"ממזרים חסרי כבוד" הוא אחד מרגעי השיא בקריירה של טרנטינו
מבקריו של קוונטין טרנטינו נוהגים לטעון כי הוא אינו אלא במאי שטחי וילדותי, גיק קולנוע היפראקטיבי, ממחזר סדרתי של סרטי אחרים, במאי א-מוסרי, ניהיליסט וסדיסט. הגרעין העלילתי של "ממזרים חסרי כבוד" נראה כמזמין ביקורות שכאלו. פלוגת חיילים יהודים-אמריקנים שיוצאת למסע נקמה סדיסטי בנאצים. לא סיוע בלחימה, לא סיוע לאזרחים במדינות הכבושות, לא הצלת יהודים. נקמה טרנטינו סטייל.
הנקמה המוצגת לא רק חורגת מהעובדות ההיסטוריות אלא מוצבת, במופגן, כפיצוי במישור הפנטזיה הקולנועי. הסרט נבנה על בסיס מארג צפוף של ציטוטים מסרטי מלחמה, מערבונים וסרטי נקמה. ככל שהסרט נע לעבר סיומו - הנקמה הופכת לחלק מרכזי בהיסטוריה אלטרנטיבית של מלחמת העולם השניה. קרשנדו אדיר של נקמה המתבצעת, איך לא, באולם קולנוע.
בשונה מ"להרוג את ביל" או "חסין מוות", מחיקתה של המציאות החוץ קולנועית אינה פעולה טריוויאלית. האירועים ההיסטוריים, שעל הזיכרון שלהם עדיין מתנהלת מלחמה מתמדת, אינם שקולים לסדרת הומאז'ים למערבוני ספגטי, סרטי סמוראים וסרטי אומנויות לחימה. פרובוקטיבי עוד יותר הוא ההיפוך של תפקידי המענים
והמעונים. במקום הנאצים שחורטים מגן דוד על חזם של יהודים, חריטת צלב קרס על מצחם של נאצים. במקום ריכוז יהודים וחיסול המוני, הנאצים מחוסלים בדרך דומה.
האם הפנטזיה של טרנטינו אינה אלא היפוך פשטני של יחסי הכוח שמטרתו היא לגרום לקהל להזיל ריר מול אקטים סדיסטים? האם הזוועות ההיסטוריות של השואה אינן אלא תעודת ביטוח המשמשת אותו להכשרת ההנאה מפנטזיה זו?
"ממזרים חסרי כבוד". לא נגרר לנצלנות של השואה
"ממזרים חסרי כבוד" אכן מנכס את השואה והופך אותה לפנטזיית נקמה, אך הנושא של הסרט אינו הפנטזיה של הנקמה אלא הבחינה של פנטזיה זו. זהו סרט מוזר, רחוק מהיישום הפשוט והנצלני אליו הוא יכול היה להידרדר. טרנטינו מאתגר את הצופים הקשובים לבחירות הבימוי הלא צפויות שלו. הצופים שמתמכרים לפנטזיית הנקמה, ומנגד, אלו שרגישותם המוסרית מפותחת יתר על המידה, עלולים לפספס את כוונותיו של הסרט.
ממזרים חסרי אישיות
בשונה מסרטים אחרים שבהם הפכו פושעים ללוחמים כנגד הנאצים, סרטים כמו "12 הנועזים" (1967) וגרסת האקספלויטישן האיטלקית (ומקור ההשפעה ישיר) "ממזרים ללא תהילה" (1978), ה"ממזרים" מעוצבים באופן שונה בתכלית. טרנטינו נמנע מפיתוח מערכות יחסים בין הדמויות, ומותיר אותן חלולות במפגיע.
הם אינם נראים ומתנהגים כלוחמי קומנדו. הם כמעט ולא מדברים. אין להם עבר המבסס, ברמה האישית, תשתית רגשית לנקמה (מרכיב שטרנטינו חתך מהתסריט המקורי). אפילו האקשן ההרואי האופייני לסרטים אלו חסר. בגלל העדרם של מרכיבים אלו, התענגותם הסדיסטית על מעשה הקירקוף הופכת אותם לפסיכופטים בנוסח סרטי האימה העכשוויים.
סביב שלוש דמויות המרכזיות עולים הדגשים הייחודים המעסיקים את טרנטינו ב"ממזרי חסרי כבוד": עימות בין התרבות הקולנועית האמריקנית והאירופית, הדגשת תפקוד השפה ביחסי כוח ועיסוק במעמדו האמביוולנטי של ספקטקל האלימות הקולנועי.
רק בגבולות הקולנוע מתממשת פנטזיית הנקמה
אלדו "האפאצ'י" ריין (בראד פיט) הוא מפקד "הממזרים". המבטא הכבד של טנסי, חיתוך הדיבור של אדם שגוש טבק נלעס תמיד בפיו, השפם המגוחך והעין החצי ממצמצת הופכים אותו לקריקטורה של אמריקאיות שורשית השונה במפגיע מהתכונות המעודנות יותר של הדמויות האירופיות. פיט עושה שימוש מיומן ומבדר בתכונות אלו.
לא סתם ציטוטים
בהיפוך גמור לאלדו נמצאת דמותו של קולונל האס.אס הנס לנדה, המכונה "צייד היהודים" (כריסטוף וולץ, שגונב את ההצגה). הוא לא הרע שאוהבים לשנוא אלא הרע שאי אפשר שלא לחבב. נוכחותו מקדמת את מקור ההנאה והדגש המרכזי בסרט. החל בסצנת הפתיחה המצוינת ולכל אורכו, הדגש בסרט הוא על חילופי
דברים בין החוקר לנחקר, משחק של זהויות המתגלות ומתחלפות תוך כדי השיחה. בכל הקשור לשפה - רמיזות סארקזם ותחכום, מעבר בין משלבים של אותה שפה ובין שפות – לנדה הוא רב אומן (ונוכחות ברורה לסגנון הדיבור של טרנטינו עצמו).
הדמות השלישית היא ליבו של הסרט. שושנה דרייפוס (מלאני לורן), צעירה יהודיה בצרפת תחת הכיבוש. משפחתה חוסלה בידי לנדה, וארבע שנים מאוחר יותר היא הבעלים של בית קולנוע פריזאי שבו תוכל לבצע את נקמתה. שושנה היא זו ששפתה וזהותה נלקחו ממנה, שצריכה לחיות בהעמדת פנים, או להתבונן בשתיקה בעוד גורלה נחרץ בידי הנאצים. רק בגבולות הקולנוע היא יכולה לחשוף את זהותה האמיתית, ורק בטריטוריה זו יוכל הסרט לבצע את המעבר מהסיוף הלשוני, לספקטקל של הנקמה הקולנועית. אותו מתח המצוי בבסיס הקולנוע של טרנטינו ומגיע בסרט זה לשיאו.
תקצר היריעה מלתאר את שלל הציטוטים הקולנועיים המוטמעים בסרט, ושלל ההתייחסויות לסרטים, במאים ועצם היצירה הקולנועית המשולבים בעלילת הסרט. הנושאים המופשטים שהוזכרו אינם יכולים לעלות, לפחות עבור טרנטינו, מחוץ למסגרת התייחסות זו. הוא שב ומוכיח כי הוא אינו רק "עורב לקחן" האוסף פיסות מיצירותיהם של אחרים, אלא מי שמצליח לחבר פיסות אלו לשלם מקורי וגדול יותר מסך חלקיו.
