"דומינו" – נחיתה כואבת לקריירה מעניינת, 7 מינוס בסולם אורשר  .   גידי אורשר.

נכון שסיסמוגרף ההתרגשות שמופעל כל אימת שמופיע במחוזותינו סרט חדש של בריאן דה פלמה מציג אמפליטודות מרשימות פחות ופחות ככל שהשנים חולפות. אבל עדיין שמו של האיש מעורר ערגונות לימים הנפלאים של הקולנוע ההוליוודי של שנות השישים, מחצית שנות השבעים של המאה הקודמת. דה פלמה היה חלק, אמנם לא מרכזי בזרם הצח של יוצרים שהשתלטו על הוליווד המתפרקת משלטון האולפנים הגדולים והציעו עבודות נפלאות שהעמידו את הבמאי שוב במרכז העשיה. ארתור פן, האל אשבי, מרטין סקורסזה, רוברט אולטמן, דניס הופר, פרנסיס פורד קופולה, אלן ג'יי פאקולה, מייק ניקולס היו הבולטים בחבורה שהוכיחה שאמנות והצלחה מסחרית יכולים לדור זאת לצד זאת. מכולם עדיין פעילים, בהפסקות גדלות והולכות רק סקורסזה ודה פלמה ומכאן הרטטים הבלתי נשלטים.

אבל העובדות מוכיחות שהזמן פועל לרעת האדון דה פלמה. לא רק שהוליווד הקיאה אותו מתוכה ושלחה אותו בעשרים השנים האחרונות לחפש את החברים והמממנים שלו במקומות אחרים – אירופה למשל, אלא גם האיכות של התוצרת שלו הופכת מפוקפקת יותר. הקלקול בולט במיוחד בסרטו החדש "דומינו", סרט עלוב סיפור, נכה בהפקה ומפוהק בשליחות הפוליטית שלו. אם בכלל היתה כזאת בסל הצמוק של הכוונות שמאחורי העשיה.

דה פלמה, האיש שבשיאו הביא לנו את "קארי" שהקפיץ אותו למודעות הציבור, "לבוש לרצח", "פני צלקת" ו"הבלתי משחדים" ואולי גם "משימה בלתי אפשרית" (למהדרין) החליק במורד הכואב עם "התפוצצות", "עיני נחש" ובעיקר הפיאסקו הכלכלי של "מדורת ההבלים" שבעטו אותו החוצה מהאופציות לשיתוף פעולה עם האולפנים הגדולים של הוליווד. ב – 19 השנים האחרונות הוא הצליח, בדילוגים של שש שנים להרים עוד שלושה סרטים ש"דומינו" הוא האחרון שבהם, אולי מגרד התחתיות.

כאן, בגיל המתקדם של 78 הוא מהביל לנו פודינג אירופאי, מהסוג הזה של קולנוע שמעולם לא הצליח לאתגר את בלוטות הטעם ולהרטיט אפילו טיפה של איכות או עניין. תארו לכם במאי אמריקאי עם שחקנים מדנמרק, הולנד, שוודיה, ארה"ב, צרפת, ספרד שכולם מדברים בעיקר אנגלית ומתנייעים לאורכן ורוחבן של הארצות המשתתפות בקופרודוקציה, מדנמרק ודרומה עד ספרד, לעיתים גם ללא צורך הקשור לעלילה.

דה פלמה התלונן לא מעט על הקשיים בהפקה, על התקציב הנמוך ועל חוסר שליטה לעיתים על הפרוייקט כולו, אולם זרע הפורענות טמון בראש ובראשונה בתסריט העלוב שרקח עימו פיטר סקבלן. כל כך הרבה חורים בעלילה, חוסר אמינות, קפיצות לא ברורות מאנטגוניסט אחד לשני, מהגוד גאייז לבאד גאיז, ובעיקר חוסר מכאיב בווקטור נראטיבי כל שהוא מוליכים את הסרט לתוך קונוונציה פשטנית ומשופשפת של דלות. המגע המסקרן, הרב שיכבתי של דה פלמה בסרטים המוקדמים נזנח כאן לטובת חקיינות עלובה של המייסטר שהשפיע על חייו, אלפרד היצ'קוק. סצנות הסיום של הסרט משתמשת באופן מעליב ממש ברגעי השיא של "האיש שידע יותר מידי" (הגרסה השניה מ 1956 ) ואם אצל היצ'קוק זה קרה לדוריס דיי בקונצרט באלברט הול בלונדון כאן זה קורה לקאריס ון-הוטן בזירת  מלחמת שוורים באלמריה שבאנדלוסיה. כולל הכללת תזמורת שיוצאת מפס הקול ומנגנת, לייב על המסך…

הסיפור מציע כאן צמה עלילתית בת שלושה גדילי עלילה המשתרגים לסיפור המתחבר איך שהוא בסופו. האחד עוקב אחרי שוטר דני שמחפש את רוצח הפרטנר שלו וחוצה ארצות כדי לתפוס אותו. השני הוא סיפור איש ה CIA המנסה לעלות על עקבותיו של תא פעיל ורצחני במיוחד של דאע"ש והשלישי הוא סיפור הטרור האיסלמי המאיים על אירופה. הבעיה היא שהצמה היא סינטטית ועשויה מחומרים דרמטיים זולים במיוחד והשזירה מתפרקת לדה פלמה בידיים הרועדות. אף אחד מהסיפורים אינו משכנע, אינו מקורי, אינו מותח באמת וכך גם השילוב בניהם. גם האזהרה השילוחית, אם יש כזאת בנפנוף גמלוני בסכנת המהגרים המתחרדים להרוס את אירופה מבפנים, לשמוע את קריאת ה"אללה אכבאר" שלהם על רקע נהי האבל המקומי היא פשטנית מידי.

הוסיפו לכך עריכה מבולבלת ועצבנית במיוחד, צילומים שלא תורמים דבר לקידום הסרט ושחקנים שחלקם מגיע הנה נשואים על תהילת "משחקי הכס" – ניקולאי קוסטר-וולדאו, קאריס ון-הוטן, גאי פירס, סורן מאלינג, אריק אבואני, שלא מצליחים לגרד את היכולות שלהם בעיקר בגלל דו מימדיות הדמויות אותן הם מגלמים והרי לכם נחיתה כואבת של קריירה שהיתה פעם מעניינת.

"דומינו" – 7 מינוס בסולם אורשר
Domino

רוצה לשתף ?