אולי בשל עיסוקים דוחקים יותר של בחירות שגרמו כנראה לנגיסה די נרפית בסרט התיעודי "לאה צמל – עו"ד", אבל בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא נעצה קומיסרית התרבות והתעמולה של ישראל את שיניה בסרט הזוכה של פסטיבל חיפה האחרון בפרס הגדול בסך 100 אלף שקל "תל אביב על האש". סרט שכמובן לא תטרח לראות טרום תגובה, אבל זאת כנראה רק שאלה של זמן וזה יקרה. בחיפה לא רק תקעו למיניסטרית את האצבע בעיניים, אלא גם סובבו פעם נוספת כאשר סרטו המשעשע, הסאטירי של סמאח זועבי זכה לא רק בפרס הגדול אלא גם בפרס התסריט.
"תל אביב על האש" סחף את הפסטיבל באחת. הפתעה שאיש, זולת האחראים לא ציפה לה. אז נכון שהסרט שהוקרן האחרון בשרשרת המתחרים על הפרס הגדול הותיר את הרושם החזק ביותר באולם מלא חברים ואוהדים צוהלים ומריעים ונכון שהסטטיסטיקה של הפסטיבלים בעולם יכולה להעיד שקרו לא אחד ולא שני מקרים שכאלה שהאנדר-דוג עקף את כל המתחרים בסיבוב ושתה מגביע הזהב . אבל גם כך אין להפחית מעוצמת האומץ שהפגינו המפיקים אמיר הראל ואיילת קייט בהצגת הסרט והצוות האמנותי של חיפה שבחר בו כחלק מהתחרות. מעניין מאוד איך יתקבל הסרט עכשיו, כשהוא נחשף לציבור הרחב.
לא לדאוג, הסרט לא משקיע אותנו בקינה עגומה ודואבת על מצבם של הפלסטינים הנאנקים תחת עולו של הכיבוש הישראלי. במקום הנהי נמצא כאן קומדיה מרנינה ונושכת על מציאות בה אנחנו חיים כבר 52 שנים שיש בה אדונים ומשרתים, שולטים ונשלטים משני צדיה של החומה. אבל גם הפרדה מלאכותית זאת לא יכולה לחסום את החיפוש המשותף אחרי טעם אנושי דומה בשני הצדדים. למרות הגדרות, למרות השערים ולמרות המחסומים, למרות התפיסה השונה הקיומית-פוליטית כולם בסופו של דבר בני אדם המכורים לסיפורי טלנובלות. אותן רכבות טלוויזיוניות ארוכות ומפותלות עמוסות קרונות של עלילה שמעמעמות את צוק העיתים במריחות עמוסות בצהוב של רומטיקה, בגידות, תככים, מזימות, אהבות, שנאות והכל בווליום גבוה ובשטחיות משעשעת. הסרט, אחד מהבודדים המטפל במציאות הנוכחית שנמתחת בין ירושלים לרמאללה הוא אולי ה"מ.א.ש" הישראלי, סאטירה שיש בה הרבה צחוק ואבסורד, אבל היא בעצם שיקוף נאמן וכואב לעיוות הקיומי האכזרי שבו אנחנו מקיימים שלטון כוחני על עם שחי לידנו ובקרבנו.
זועבי והתסריטאי שלו דן קליינמן מעתיקים את זירת העימות הלאומי הפיסית אל מאחורי הקלעים של המדיום הטלוויזיוני כאשר הניצחון של צד זה או אחר נקבע לא על פי חוקי הדרמה , אלא על פי גחמות מי שיש בכוחו להכתיב תנאים. סלאם (השם לא נבחר באקראי), אחת משתי הדמוית העיקריות בסרט הוא עוזר הפקה חדש וחסר משמעות על הסט של הטלנובלה הפלסטינית הפופולארית "תל אביב על האש" שמפיק דודו. העלילה של הטלנובלה הזאת מתפתלת בתוך סיפור היחסים המתפתחים בין אלוף בצה"ל וסוכנת פלסטינית שמצווה לחסל אותו בימים של טרום מלחמת ששת הימים והכיבוש המאסיבי של טריטוריות לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל הקטנה. סלאם נע בין הצד הישראלי שבו מצולמת הסידרה הטלוויזיונית לצד הפלסטינאי בו הוא מתגורר וחייב לעבוד מידי יום את הגבול מכאן לשם.
צרוף מקרים שלומיאלי מפגיש אותו עם אסי, מפקד המחסום ההופך מקצין חשדן ונוקשה לבעל ברית על בסיס של חילופי טובות הנאה. זה קורה אחרי שסלאם ממציא שקר "קטן" כשהוא מספר שהוא התסריטאי של הסדרה המצטלמת ואחרי שאסי מבין שגם אשתו שלו, בבית היא צופה נלהבת. סלאם מביא לאסי חומוס בכל מפגש והקצין הישראלי מכתיב לו את ההצעות שלו שאין עליהן ערעור להמשך הרפתקאות שני הפרוטגוניסטים של סדרת הטלוויזיה. וכך, למרות הכוונה המקורית של הסדרה להסתיים בחיסולו של האלוף, היא משנה כיוון לחתונה משותפת – ישראלית פלסטינית. כור היתוך לשלום.
זועבי וקליינמן מנצלים את קומדית הטעויות המשעשעת-מוטרפת הזאת לשרטט את הקריקטורה שלהם על הכיבוש כשהם יוצרים את הדמויות בתבניתן של דמויותיו של ירוסלאב האשק הצ'כי ב"חייל האמיץ שוויק". דמויות המשלבות הומור וקושי קיומי ובעיקר הוויה של חוסר ברירה המכתיבה את הפעולות של כל אחד מהצדדים. הביקורת שלהם, המכוונת לעולם הטלוויזיה כמו לחיים העוטפים אותם בחוסר הגיונם, בסיפור המרכזי ובסיפור המסגרת, היא מתוחכמת וממזרית וחודרת מבעד לרגעים הקומיים הרבים המרכיבים את הסרט.
השחקנים בתפקידים הראשיים מצויינים ומעצבים את הדמויות בדיוק ברווח שבין הכאב והסטירה, ההומור והמחאה. קייס נשאף בתפקיד סלאם (זכה על התפקיד בפרס המשחק באחת הסקציות החשובות בפסטיבל וונציה) ויניב ביטון בתפקיד אסי מצויינים ושומרים על איפוק מכוון המעלה את רמת האפקטיביות של המסר הפוליטי בדרך אל הצלחה מסחרית מקווה.
"תל אביב על האש" היא נקודת חן ייחודית בקולנוע שלנו, בייחוד אל מול השטף המתגבר של סרטי פרווה שהצנזורה הפוליטית העצמית משנה לאט אך בהתמדה. זוהי סניטה בקונצנזוס המסוכן איליו שוקעת העשיה הישראלית בשנים האחרונות. זהו סרט העוקף בחן את כמה מהטאבו'ס של המציאות הנוכחית, מחפה בהרבה הומור את פרקטיקת עצימת העיניים של הציבוריות המקומית. זה כוחו וזאת חשיבותו. אבל – צפו לסקנדל.
"תל אביב על האש" – 9 בסולם אורשר
TEL-AVIV ON FIRE