אולי זה רק אני, אבל מאז שגל סרטי הקומיקס שטף את העולם בעשור האחרון, נראה שבתי הקולנוע התמלאו בסרטי ילדים ונוער שמשווקים למבוגרים.

במארוול עושים את סרטי הקומיקס הכי מוצלחים (מאז טרילוגיית "האביר האפל"), אבל ההצלחה הזאת לפחות מתבטאת בסרטי ילדים טובים, בעוד שהמתחרים שלהם יוצרים סרטי ילדים כושלים. למשל, "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו", שממשיך את הגל הנאיבי בלי לבטים או בושה. זהו סרט קליל, מהנה וחמוד (בעיקר בגלל הנוכחות של ריאן ריינולדס, גם אם בקולו בלבד), מסוג הסרטים שפעם היו משווקים בהצלחה לילדים והיום מכוונים "לכל הגילים". בשל כך, קשה לכעוס על מגרעותיו, זה סרט תמים ומטופש אבל הגון, שמספק בדיוק את מה שהבטיח.

פיקאצ'ו הבלש המדובב, ביקורת סרט (צילום: באדיבות Tulip Entertainment)
גרסת ילדים לפילם נואר בלשי | צילום: באדיבות Tulip Entertainment

בעולם בו מתרחש הסרט פוקימונים חיו לצד בני האדם משחר ההיסטוריה, היחסים שהם מנהלים עם בני האדם נעים בין עבדות לבין קשר עם חיות מחמד. בעיר אחת הפוקימונים נהנים מזכויות שוות, בלי פוכדורים ובלי קרבות. את העיר הקים יזם חובב פוקימונים עם מניעים לא ברורים, והפוקימונים ובני האדם חיים בה בשלווה ובנחת בשותפות שוויונית. האופוריה מתפוגגת כשהבלש הבכיר של העיר נהרג בתאונת דרכים שנראית כמו חיסול מכוון. טים, בנו של הבלש שלא חי עם אביו מאז ילדותו, מגיע לעיר לאסוף את עזבונו ונתקל בפוקימון של האב - פיקאצ'ו עם כובע בלש שאיבד את זכרונו ומסוגל לדבר אך ורק איתו (רוב הפוקימונים מלבדו לא יודעים לדבר), בקולו של ריינולדס כמובן. יחד הם יוצאים לגלות מה עלה בגורל האב, וחושפים מזימה אפלה שעלולה למוטט את כל העיר האוטופית.

הילדותיות של סרטי הקומיקס שהזכרתי קודם באה לידי ביטוי בעיצוב העולם והדמויות, אבל יותר מכל בעלילות - עיבוד נאיבי של עלילות הוליוודיות קלאסיות. זאת תמיד הייתה הנוסחה של סרטי ילדים: לקחת ז'אנר פופולארי, סרט מרדף, מערבון, מלחמה או בלש, להעביר אותו רדוקציה ופישוט כדי שיתאים לגילים הצעירים. צעצוע של סרט הוליוודי. לא משנה מה הז'אנר, זה אף פעם לא יישום אמיתי של הז'אנר, אלא גרסת אינסטנט רכה וקלה לעיכול. אפשר לראות את זה בסרטי מארוול, חלקם ממש יושבים במשבצת קלאסית כמו מרדף פשוט ("אנטמן והצרעה"), הנועזים מרהיבים ומכניסים אלמנטים מז'אנרים קודרים יותר כמו סרטי מלחמה או ריגול ("קפטן אמריקה: חייל החורף"). כמעט כל הסרטים, בשם העניין והטוויסטים, משתמשים במבנה הבסיסי של הז'אנר הבלשי ושותלים אותו בעולם הקומיקס הצבעוני. "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" כשמו כן הוא, גרסת ילדים לפילם נואר בלשי קלאסי.

עלילה בלשית מספקת הנאה מסוימת גם אם היא פשוטה מדי. גם פאזל לגילי 7-12 יכול להיות כיפי להרכבה. שלד המבנה הבלשי קיים - בתחילת הסרט מוצגים מספר חשודים, אנחנו עוקבים אחר קצוות חוטים, עוברים בין פיתולים וחשודים מוטעים עד שמגיעים לאשם, ומגלים מה בדיוק הוא עשה ומה היו מניעיו. משחק הניחושים מהנה גם כשהוא מעט מטופש, וככה עוברות להן שעה ו-45 דקות לא מייגעות מדי. ועדיין, זה מרגיש כמו משחק בכאילו. הסרט נראה ומדבר בכל הקלישאות הבלשיות, אבל העלילה לא מתעתעת או מורכבת, ובאמצע הדרך כבר אפשר להבין לאן הכל הולך. התמימות והפשטות לא הורסות את חווית הצפייה, אבל כן גורמות לצופה הבוגר לתהות מה בדיוק הוא עושה פה. בדיוק בשביל השאלה הזאת גייסו לנו את ריאן ריינולדס האהוב. אבל אם הטריילרים יצרו ציפייה של מופע ריינולדסי נוסח "דדפול", אפשר לצנן את ההתלהבות, הקסם של הכוכב הכריזמטי מחולק בקמצנות, לא משתלט על הסרט ובהתאם גם לא מצליח לרומם אותו.

פיקאצ'ו עצמו עוצב באנימציה ממוחשבת והפך לפרוותי וחמוד בצורה בלתי רגילה (כמו הרבה פוקימונים אחרים בסרט), וריינולדס משעשע ומקסים כהרגלו, אבל זה לא מספיק בשביל להפוך את הסרט באמת "לכל הגילים". העלילה זורמת והכל עשוי בסדר גמור, אבל זה פשוט לא למבוגרים. לקבל הנחות יסוד מטופשות (כמו כל הדבר הזה שנקרא פוקימונים) זאת לא הבעיה, הבעיה היא שאחרי שאתה מקבל אותן, המסע שאתה עובר הוא בטוח מדי, צפוי מדי, לא מספק ולא מתגמל. קשה להוציא רגש או מורכבות אמיתי בעולם של פוקימונים, ולכן יוצרי הסרט אפילו לא מנסים. במקום זה, יצרו לנו סרט חמוד שמעלה הרבה חיוכים ואפילו ממש מצחיק לרגעים, אבל לא מעניין ובלי טיפת ערך מוסף. הכל מטומטם, כמו שאומרים הצעירים, אז לפחות נביא את ריאן ריינולדס, שיעשה קצת צחוקים בין לבין.