ביקורת סרט - "צעצוע של סיפור 4": ממשיך את מסורת המצוינות של הסדרה

הגעתו של סרט נוסף בסדרת "צעצוע של סיפור" מלווה במידה של חשש. הפרק הראשון (1995) בסדרת הדגל של אולפני פיקסאר היה גם הפיצ'ר הראשון של האולפן. בשונה מסדרות כמו "מכוניות" ו-"מפלצות בע"מ", סרטי ההמשך של "צעצוע של סיפור" רק הלכו והשתפרו. כמעט רבע מאה חלפה והילדים שצפו בקולנוע בפרק הראשון הם כבר אנשים בוגרים, אולי הם כבר הורים שילכו עם ילדיהם ל"צעצוע של סיפור 4" (Toy Story 4). על אנשי פיקסאר מוטלת האחריות לא למעול בקשר העמוק ורב השנים שיש לצופים עם דמויות אלו.

מיותר לציין עד כמה השתפרה האנימציה הממוחשבת מאז הפרק הראשון, אבל שינוי מהותי ניכר גם במורכבות המתפתחת של תכני הסדרה. "צעצוע של סיפור 2" (1999) הציב את הצעצועים בסיטואציות מורכבות ולעיתים מאיימות של אובדן זהות, באופן הנושא הד לעולם בני האדם. "צעצוע של סיפור 3" (2010) שם את הגיבורים במצבים שבעולם בני האדם היו מוגדרים בפשטות ככליאה, עינוי ואפילו סכנת השמדה מתועשת. גדולת סרטי הסדרה ביכולתם לאזן בין רעיונות ומצבים רגשיים לא פשוטים, ובידור רב הומור ודמיון לילדים ומבוגרים. ניתן להתווכח האם "צעצוע של סיפור 4" הוא קצת פחות מוצלח מהחלק השלישי, אבל גם אם חושבים כך - הוא עדיין משמר את מסורת המצוינות של הסדרה.

האיכויות המופגנות הן סימן חיובי לחילופי הדורות בהנהגת האולפן, ולטיפוח המתמיד של כישרונות צעירים. ג'ון לאסיטר, הכוח היצירתי שהניע את האולפן מאז היווסדו, נאלץ לפרוש בעקבות האשמות אודות התנהגות לא נאותה לעובדות בחברה. הוא הוחלף על ידי פיט דוקטר (הבימאי של "למעלה" ו"הקול בראש"), המשמש כמפיק של הסרט. התסריט נכתב ע"י אנדרו סטנטון (הבימאי של "וול-אי", ותסריטאי בפרק הראשון והשני ב"צעצוע של סיפור") יחד עם תסריטאית צעירה בשם סטפני פולסום. זהו הפיצ'ר הראשון של הבימאי ג'וש קולי, לפני כן הוא ביים שני סרטים קצרים לפיקסאר (לאו דווקא מהבולטים שבהם), והיה שותף לכתיבת התסריט ל"הקול בראש". אין דבר בסרט שיסגיר את עובדת היותו פיצ'ר ראשון של בימאי שעובד עם תסריט שבחלקו נכתב ע"י תסריטאית מתחילה.

העלילה מתחילה לפני תשע שנים, עוד לפני עלילת "צעצוע של סיפור 3", כשהצעצועים עדיין בביתו של הילד אנדי. לאחר סצנת אקשן מרשימה, שבה וודי (טום הנקס) מפקד על ניסיון להציל צעצוע שנשכח בגשם, מגיע רגע עצוב. רועת הצאן החיננית והמעודנת בו-פיפ (אנני פוטס), מושא אהבתו הלא ממומשת של וודי, נמכרת לאספן (היא אכן לא הופיעה בסרט השלישי). האובדן הזה ישמש אלמנט מכריע בהתנהלותו של וודי בסרט, כמו גם בעיסוקו של הסרט באפשרות התגברות על אובדן ובאומץ הנדרש לנוע בדרך חדשה בחיים. נושאים שצופים בוגרים, עם קצת ניסיון בחיים, צפויים להכיר במשמעותם.

עוד ביקורות קולנוע:

• השמן והרזה
• אל תשכחי אותי
• גברים בשחור: אינטרנשיונל
• החיים הסודיים של שייקה אופיר
  

לאחר פתיחה זו, הסרט עובר שנתיים קדימה, כאשר הצעצועים כבר בידיה של הילדה בוני (מדלן מק'גרו). היא אמורה להתחיל ללכת לגן, ו-וודי מודאג מיכולתה של הילדה הביישנית להסתדר ללא הצעצועים שלה. בגן בוני מכינה, בסיועו הנסתר של וודי, צעצוע מאולתר ממזלג פלסטיק – שלו היא קוראת פורקי. על פי הלוגיקה של הסדרה תשומת לב ורגש זו של ילדה מספיקה כדי להפוך את מזלג הפלסטיק מדבר המיועד לפח האשפה למי שבתוכו מפעמת רוח חיים וזהות (בקולו של טוני הייל).

פורקי לא ממש מבין את הסיבה שבגללה הוא קיים. הוא אמור להיות "אשפה", והוא מנסה להגשים את ייעודו – קרי למצוא את פח האשפה ולזרוק את עצמו לתוכו. וודי, לעומת זאת, נאמן לערכי ההגנה על כל צעצוע, מתאמץ להציל את פורקי ולהסביר לו את צורת הקיום שכעת הוא חלק ממנה. העניינים מסתבכים באופן משמעותי כאשר בוני והוריה יוצאים לטיול של כמה ימים, שיעדו הוא יריד עם מתקני שעשועים. פורקי שוב בורח, וכשוודי יוצא בעקבותיו הוא מגלה את המנורה שהייתה שייכת לבו-פיפ בחנות עתיקות הנמצאת לא רחוק מהיריד.

מנקודה זו העלילה מתנהלת בשתי זירות מרכזיות. חנות העתיקות שבה נמצאת בובת "גאבי גאבי" (כריסטינה הנדריקס), שחומדת פריט חשוב ששייך לוודי. זירה שבה מומחש הצד האפל של היתקעות בכאב העבר, בתחושות הנטישה וחוסר הערך, ובאופן בו כאב זה יכול להיות צידוק עצמי לפגיעה באחרים. הזירה השנייה היא היריד, שבו, כך מתברר, נמצאת בו-פיפ. מבובה עדינת מראה והתנהגות היא הפכה להרפתקנית ללא חת, מי שמובילה חבורת צעצועים החיה בשולי היריד ונהנית מהחופש שלה – מבלי שתכלית קיומם תהיה למען הילדים המשחקים בהם.

למעט באז לייטייר (טים אלן), רוב הצעצועים המוכרים מהסרטים הקודמים תופסים מקום משני בעלילה. פחות מר וגברת ראש תפוד, ג'סי הקאובוית, רקס הטירנוזאור, כלב הקפיץ סלינקי, והאם החזיר קופת חסכון. במקום שהתפנה נכנסות כמה דמויות חדשות ומשעשעות. צמד הקומיקאים קיגן מייקל קיי ו-ג'ורדן פיל הם צמד בובות שאמורות להינתן כפרס בדוכן צליפה ביריד. הראשון הוא ברווז קטן רגליים בשם דאקי, והשני ארנב גדל מידות בשם באני. דמויות עם סגנון דיבור ומחשבה פרוע יותר מרוב הצעצועים הוותיקים. בנוסף ראוי להזכיר את דמותו גונבת הסצנות של בובת פעלולן קנדי בשם דיוק קאבום (קיאנו ריבס) שגם היא תזכה להתגברות משעשעת על טראומת עבר.

סרטי פיקסאר נבנו לא אחת לעבר סצנות שיא שכללו מרדפים פרועים. נדמה שבשנים האחרונות יש יותר העדפה לסצנות שיא שבהן יש פריצה או בריחה. סצנה כזו, אם היא מבוצעת היטב, מאפשרת להציג מערכת מורכבת של יחסים ופעולות שמייצרת סוגים רבים ושונים של אינטראקציות, רגעי מתח והומור. כך גם בסרט הנוכחי.

מבחינה טכנית היכולות המופגנות לאורך הסרט, אך בעיקר בסוף, מעוררות התפעלות. אין כאן את שיאי האימה והרגש שהיו ב"צעצוע של סיפור 3", אך הסרט נע לעבר נקודה מאוד טעונה מבחינה רגשית, שבה התהליכים שעוברות הדמויות, ובמיוחד וודי, יובילו לנקודת הכרעה. המשמעות של הכרעות אלו בוודאי תהיה מובנת היטב לאלו המלווים ואוהבים את סרטי הסדרה מאז אמצע שנות ה-90.