ביקורת: מלחמה פרטית

מארי קולווין רק נראית ונשמעת כמו גיבורת על שיצאה ישירות מהסרטים. היא בעצם הרבה יותר מגניבה.
שם רשמי
מלחמה פרטית
שם לועזי
A Private War

אם ניק פיורי והאלמנה השחורה היו מתחתנים, כנראה שלילדה שלהם היו קוראים מארי קולווין. מאבא שלה היא היתה יורשת את הרטייה על העין והגישה העצבנית-לעיתים של מי שיודעת תמיד מה צריך לעשות ומתוסכלת מזה שהאחרים מסביבה לא מבינים את זה; מאמא שלה היא היתה יורשת את האומץ הבלתי נדלה ביחד עם שק של טראומות שהיא סוחבת על הגב, ומשניהם את ההכרה שאם אי אפשר להציל את העולם (ואחרי צפייה ב"מלחמה פרטית" די ברור שאי אפשר), לפחות אפשר לנקום את נקמתו.

אבל מארי קולווין (רוזמונד פייק המצוינת) היא לא דמות מסרטי מארוול – היא אישה אמיתית לחלוטין, וכמקובל אצל אנשים אמיתיים שעושים עליהם סרטים, הסיפור שלה היה פסיכי לחלוטין. ככתבת לענייני חוץ של הסאנדיי טיימס, קולווין התעקשה לסקר את כל אזורי המלחמה הכי מסוכנים בעולם, מהמזרח התיכון דרך אפריקה ועד אסיה, ובכל אזור כזה היא ממש לא התעניינה בצדדים הלוחמים. במקום, היא התעקשה להזכיר לקוראים שלה את הקרבנות: האנשים, ובמיוחד הנשים שמאבדות ברגע אחד את המשפחה והבית, לצד אלה שהפכו לגופות חרוכות כי מישהו שם למעלה החליט שבא לו ללכת מכות.

בילוי בחברת אזרחים שנמצאים בקו האש הוא, כמובן, לא העיסוק הכי בריא בעולם, ובמהלך הצפייה ב"מלחמה פרטית" עולה לעיתים קרובות התהייה איפה עבר הגבול של קולווין בין אומץ לב למשאלת מוות; לא רק בהתעקשות שלה לרוץ למקומות שיורים בהם ומפציצים אותם, אלא גם בגישה שלה כלפי בעלי הכח והשררה: אחת הסצנות הכי מרשימות בסרט מראה איך קולווין מתעקשת לשאול דיקטטור רצחני ידוע שאלות מעצבנות, בדיוק כאשר עובר על אותו דיקטטור יום רע במיוחד.

אבל הסיפור המעניין יותר של קולווין, על פי "מלחמה פרטית", התרחש דווקא הרחק משדות הקטל. גם כשהיא חוזרת הביתה, ללונדון הבטוחה, המראות שהיא היתה עדה להם ממשיכים לרדוף אותה וכל הניסיונות שלה להטביע את הזיכרונות האלה באלכוהול, לחנוק אותם עם סיגריות או לברוח מהם למערכת יחסים עם מישהו עולים בתוהו.

וכך מתנהל לו "מלחמה פרטית": קולווין שומעת על סכסוך צבאי במקום כלשהו בעולם, לא בהכרח כזה שניצב במרכז תשומת הלב הציבורית; דופקת על השולחן של העורך שלה (טום הולנדר) בדרישה שישלח אותה לשם; הוא מנסה להסביר לה שזה לא רעיון טוב והיא לא מקשיבה; הוא שולח אותה לשם בכל זאת; היא מגיעה לשם, עדה למחזות מזעזעים ומראיינת את הקרבנות; ואז היא חוזרת הביתה, זוכה בפרס עיתונות יוקרתי וחווה התמוטטות נפשית.

הסיפור הזה חוזר על עצמו בכמה וריאציות לאורך כל הסרט, עד שהוא נגמר. וזה המקום להזהיר: אם אתם מחפשים פואנטה בסרטים שלכם, לא תמצאו כזאת ב"מלחמה פרטית", מלבד אולי "העולם הוא מקום מחורבן וימשיך להיות כזה". החיים של קולווין לא היו סיפור הוליוודי והסרט לא מנסה להפוך אותם לסיפור כזה, לא בתסריט וגם לא חזותית. הבמאי, מתיו היינמן, לא חשב אפילו לרגע לגרום לאזורי המלחמה שאליהם הגיבורה מגיעה להיראות פוטוגניים: הם מכוערים, מזוהמים ומייאשים. אפילו פייק עצמה, שיופיה חרך את המסך מ"למות ביום אחר" ועד "נעלמת", נראית לאורך חלקים גדולים של הסרט עייפה, מובסת ובעיקר לא-מושכת, מראה הולם לדמות שהפכה את ההתעסקות בג'יפה של העולם לקריירה.

"מלחמה פרטית" הוא סרט טוב, אבל אם אתם מחפשים סרט נעים עם סיום הוליוודי, הוא לא בשבילכם. אם, לעומת זאת, אתם רוצים לגלות את הסיפור הדי מדהים של אחת העיתונאיות האמיצות ביותר בהיסטוריה או ללמוד שיעור מדכא על הנעשה בעולמנו – לכו לראות.