ביקורת סרט - "גודזילה: מלך המפלצות": אקשן ריק מתוכן
שלוש מפלצות מוכרות חוברות לגודזילה בניסיון לספק לצופים את מה שהם שילמו עבורו: קרבות אפוקליפטיים בין יצורי ענק שקורעים אחד את השנייה לגזרים. אבל עם כל הכבוד לאפקטים, הם לא מצליחים לפצות על הצד האנושי של הסרט, שנע בין חוסר היגיון למופרכות
מזה 65 שנים גודזילה היא המפלצת הפופולרית ביותר בז'אנר הסרט המפלצות היפני ("קאייג'ו"). בתקופה זו היא כבר הייתה הכל: אדם בתוך חליפה, אנימציית סטופ מושן, סרטי אנימציה מצוירים ביד או במחשב, יצור אנימטרוני, ודמות CGI בתוך סרטי "לייב אקשן".
בין הסרטים השונים, ולעיתים באותו סרט או אפילו באותה סצנה, הגודל של המפלצת השתנה. מ-50 המטרים הראשוניים והצנועים למדי של הסרט הראשון, היא הגיעה בסרט הנוכחי "גודזילה: מלך המפלצות" (Godzilla: King of the Monsters) לגודל שיא של 120 מטר. פרץ צמיחה המעיד על הניסיון לייצר את המראות המרשימים ביותר שנראו אי פעם של מפלצות נלחמות – ניסיון שלא לגמרי צולח.
לא רק הטכנולוגיה והגודל השתנו, אלא גם הקהל אליו פונה הסרט, ובהתאם לכך גם המסרים שעולים מהמפגש בין בנייני טוקיו והמפלצת האהובה. ב-36 סרטי גודזילה היפנים, לפחות אלו מהם שיועדו לקהל בוגר, פעמים רבות הקונטקסט היה רציני. מהטלת הפצצות הגרעיניות על הירושימה ונגסאקי ועד ההדים של אסון פוקושימה, מבני האדם הנתונים לכוחות שמחוץ לשליטתם ועד ביקורת פוליטית הנוגעת בשחיתות ממסדית.
ב-2010 קנו אולפני לג'נדרי את הזכויות לגודזילה מאולפני טוהו, והאולפן החל לפתח את המפלצת כסדרת סרטים במתכונת "היקום" של גיבורי העל באולפני מארוול. ב-2014 יצא "גודזילה" של גארת' אדוארדס, ב-2017 "קונג: אי הגולגולת" (הבמאי ג'ורדן ווגט-רוברטס), שבו יש היכרות (מחודשת) עם מפלצת העל השנייה – קינג קונג. כעת "גודזילה: מלך המפלצות" (מיכאל דוגרטי – עם רקע של תסריטאות סרטי גיבורי-על ובימוי שני סרטי אימה קטנים). בשנה הבאה יעלה "גודזילה נגד קונג" שאמור לחתום את סדרת הסרטים.
בשני הסרטים של לג'נדרי שבהם הופיעה גודזילה, ובמיוחד בנוכחי, יש תערובת של מתחים: מסר אקולוגי מול ממד מיתי ואפילו מיסטי שמחוץ לשליטת האדם, הפעלת כוח צבאי לפתרון משבר המפלצות (ה"טיטנים") מול ניסיונם של מדענים לקדם אג'נדות שלעיתים סותרות זו את זו. מכל זה אסור להסיק שמדובר בסרט שיש לו רעיון בעל ערך. אלו 132 דקות מייגעות של דמויות אנושיות שאינן כתובות היטב, של רצף עלילתי לא קוהרנטי, שמתיש ומשעמם בדרך לדבר שלשמו התכנסו רוב הצופים – לראות מפלצות ענק קורעות את הצורה האחת לשניה.
מקורות ההשראה של "גודזילה" של גארת' אדווארדס היו "מלתעות" ו"מפגשים מהסוג השלישי" של ספילברג. כלומר, הצגה מוגבלת במתכוון של המפלצת הראשית, כמו זו שנכפתה על ספילברג בכורח התקלות המכאניות בכריש של "מלתעות". רק שהשמירה על הגילוי המלא של המפלצת הייתה חלק מאותו ניסיון להגדיר סוג חדש של מפלצת, כסוג של יצור-על אליו צריך לשאת המין האנושי עיניים. ההצגה של המפלצת בחלקו האחרון של הסרט היא המקבילה ל"מעמד הר סיני" בפגישה עם חללית האם בסוף "מפגשים מהסוג השלישי".
גארת' אדוארדס הוא במאי מוכשר שהוכיח את יכולותיו כשביים את "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" (2016), אבל "גודזילה" תסכל את חובבי המפלצות שלטעמם הסרט היה מתון מדי. מלבד גודזילה הייתה רק עוד מפלצת "רעה" אחת, ה- M.U.T.O שהומצאה למען הסרט. לא רק שזה היה דל מדי, זו אינה מפלצת המשתייכת לפנתיאון המוכר של מפלצות גודזילה.
נדמה כי כבר בכותרת הסרט הנוכחי, ובוודאי במה שמתחולל בו, יש ניסיון להבטיח שה"מינימליזם" נותר הרחק מאחור. אל גודזילה חוברות שלוש המפלצות המוכרות ביותר של סדרת הסרטים: מות'רה - העש אדיר הממדים, רודאן - בהשראת הדינוזאור המעופף פטרנודון, והמסוכנת מכולם – גידורה – דרקון אדיר עם שלושה ראשים רושפי אש. מספר מצומצם של עימותים נקודתיים (אך עשויים היטב) במהלך הסרט, מגיעים לקליימקס שיספק את מעריצי הסדרה.
עוד ביקורות סרטים:
דוגרטי משתמש, לעיתים במידה מופרזת, בסיטואציות של מזג אוויר ותאורה המקשים על מראה ברור, עד שלעיתים לא ברור אלו מפלצות נלחמות. חשיכה, סופת שלג, מתחת מים, נחשולי אש והרי עשן אולי מקלים על תקציב הסרט, אבל חבל שלפחות סצנה אחת לא הייתה פטורה מכך. הוא מקצין את הניסיון לייצר דימויים בקנה מידה ואסתטיקה אפוקליפטיים. לא מפתיע שיש בסרט הבלחה של אחד מציורי ה"הדרקון האדום האדיר" של המשורר והצייר המיסטיקן ויליאם בלייק, מקור השראה ברור לחזיונות בכיכובה של גידורה.
הבעיה מתחילה כשעוזבים את המפלצות. החלק האנושי של הסרט כושל מכל בחינה. גם בסרט הקודם זה לא היה החלק המוצלח, אבל היה את בריאן קרנסטון והייתה עלילה עם מינימום של קוהרנטיות. הפעם עוברים לסט אחר של דמויות ראשיות, כשחלק מדמויות המשנה - המדען היפני ד"ר אישירו סריזאווה (קן ווטאנבי) והעוזרת שלו ד"ר ויויאן גראהם (סאלי הוקינס) נשארו. במרכז העלילה נמצאת משפחת ראסל שבה שני הורים מדענים - האב מארק (קייל צ'נדלר) והאם אמה (ורה פרמיגה). המשפחה התפרקה לאחר מות הבן באירועי גודזילה בסן פרנסיסקו מהסרט הקודם. האב הלך לחקור זאבים בערבות קולורדו, והאם הפכה לפליאוביולוגית (שילוב בין חקר ביולוגיה לחקר מאובנים) בשירות ארגון מונארך. מי שתקועה באמצע היא הבת מדיסון בת ה-12 (מילי בובי בראון) שהושארה לגידולה הבלעדי של האם.
במונארך, הפועל בבסיסים בכל רחבי העולם, מנסים לגלות, לנטר ולשמור על "טיטאנים" נוספים שהתגלו בכל רחבי העולם – שלא יגיעו למצב ערות שיכול לסכן את האנושות. אבל ישנם גם אקו-טרוריסטים כמו קולונל אלן ג'ונה (צ'ארלס דנס) שדווקא רוצים לעורר כמה שיותר מהיצורים בהתאם לתפיסתם לגבי הגורל הראוי למין האנושי, או זה הקשור לשיקום כדור הארץ.
מבלי להיכנס למהלך העלילתי, מה הדמויות אומרות ועושות, די בכך שאציין שכמעט כל ליקוי אפשרי קיים בצד האנושי של הסרט. דמויות שמניעיהן לא לגמרי ברורים, ומשתנים באופנים לא מנומקים. עלילה שבה הדמויות מזנקות בין אזורים שונים של כדור הארץ ללא שום תפיסה הגיונית של זמן ומרחב (כך גם המפלצות, אבל לפחות להן יש הסבר מאולץ על מנהרות בתוך עומק כדור הארץ שמאפשר להן לעבור במהירות מאנטרקטיקה למקסיקו). מספילברג כמקור השראה, הסרט הנוכחי מפגין את רמת ההיגיון העלילתי והגיאוגרפי של סרטי הרובוטריקים של מייקל ביי, ולא הרבה יותר מכך מבחינת העומק הפסיכולוגי של הדמויות.
בני האדם בסרט הם בעיקרם אובייקט זערורי שגופו, מכונותיו ובנייניו, יוצרים קנה מידה להערכת הגודל והעוצמה של המפלצות. חרף נוכחות נדרשת זאת בסמיכות למפלצות, הסרט גדוש בסיטואציות בלתי אפשריות שבהן בני אדם ניצלים פעם אחר פעם כשטילים מתפוצצים לידם, כמו גם כשהם נמצאים בסביבתן של המפלצות. כמו הסצנה הידועה לשמצה שבה מקרר משמש כמחסה מפצצה גרעינית ב"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" (2008) רק כפול מאה. קרבות מוצלחים של מפלצות לא מצדיקים את ההתנסות בחולשותיו הרבות של הסרט.
