היופי שבפשטות

איך אפשר להישאר אדיש בפני סרט שנפתח בצילום מקרוב של פרצופה המטופש של בת יענה, ונחתם במעין מחול חיזור חינני בביצועו של עוף זה?

אכן, רב קסמו של "שירת הדרורים", סרטו החדש של מג'יד מג'ידי (“צבע גן עדן”, “באראן”), הבמאי הפופולרי ביותר במערב מבין קולנועני איראן והיחיד שקטף מועמדות לאוסקר (על “ילדי גן העדן”). ואם הנוכחי שלו אינו יותר ממשל אנושי טוב לב, שעניינו העיר הגדולה והדקדנטית מול הפשטות האנושית של הכפר – עדיין, הוא מותיר עליך את רישומו גם ימים אחרי הצפייה, בעיקר בזכות דימויים יפהפיים ואקסצנטריים כמו אלה שהוזכרו לעיל.

"שירת הדרורים". העיר המושחתת מול תמימות הכפר

גיבור "שירת הדרורים" הוא כפרי פשוט (רזה נאג'י) המאבד את עבודתו בחוות יענים לאחר שאחת מהן בורחת. הסצנה שבה הוא מתחפש לבת יענה – ונראה יותר כמו הציפור הגדולה מ"רחוב סומסום" – כדי לפתות את העוף הנמלט, היא אחת המשעשעות בסרט. בינתיים, בתו החרשת נדרשת לעזר שמיעה חדש, ואילו בנו הצעיר וחבריו מחליטים לנקות את מאגר המים המקומי כדי לגדל בו דגי זהב לפרנסתם.

עיקר הסרט מתמקד במפגשו של בן הכפר התמים עם העיר הגדולה, טהרן. לגמרי במקרה טועה שם עובר אורח לחשוב שהגיבור הרכוב על קטנועו הוא נהג הסעות, ובדרך זו הוא משלשל לכיסו סכומי כסף עליהם מעולם לא חלם. בהמשך הוא מתגלגל להיות מוביל מכשירי חשמל, ובין לבין אוסף לביתו כל מיני שמאטעס שנקרים על דרכו – אנטנות מחלידות, חלונות ישנים, דלת עץ מפורקת, ועוד ועוד.

גם מסר בנאלי צריך לדעת איך להעביר

הסמליות ברורה: ככל שהגיבור אוגר, צובר ועורם, כך הוא מאבד את פשטותו המלבבת. עדיף, אומר הסרט, להיות עני, נדיב ומאושר מאשר קפיטליסט, שרכושנותו מושווית כאן לערימת הגרוטאות ההולכת ותופחת בחצר ביתו של הכפרי. זה אולי לא הרבה, אבל כוחם של מסרים בנאליים הוא לעיתים באופן שבו הם נאמרים, ו"שירת הדרורים" מעביר אותם בדרכו הסימפטית ורוויית ההומור.

פניהם של הגיבורים נחקקים בזיכרון

העיר, בהתאם, היא אותו מקום צפוף ורועש שבו אנשי עסקים מדברים כל הזמן בטלפונים ניידים. מייצגת של אורח החיים הקפיטליסטי המשחית. אז כן, יש משהו נאיבי ב"שירת הדרורים", אבל זוהי אותה נאיביות שהיעדרה הופך סרטים מורכבים בהרבה לנפוחים וחדורי הכרת ערך עצמם. כותרתו של הסרט מבטאת את מוסר ההשכל שאליו הוא חותר – היא מתייחסת ליופי ולפיוט שבחיי היומיום הפשוטים שאותם הדרורים מסמלים.

מול דמותו של הגיבור מעמיד מג'ידי את בנו הצעיר, שיחד עם חבריו חולם להפוך את מאגר המים המזוהם לבית גידול של דגי זהב. חלומם שנגוז בסצינה יפהפייה ונוראה כאחת – תכולתו של מיכל ובו עשרות רבות של דגים מתפזרת על פני המרצפות והילדים מנסים נואשות לאסוף את דגי הזהב המפרפרים – משיב גם

אותו אל קרקע המציאות. ואולם, קשה לצפות בדימוי הזה שאכזריותו האסתטית אינה אלא חלק מאי מוסריותו (אלו, ככל הנראה, דגים אמיתיים), והוא חותר, על כן, תחת כל דיון מוסרי אחר שהסרט מעלה.

"שירת הדרורים" הוא אחד מאותם סרטים שמותירים בזיכרון הצופה גם את הדיוקן האנושי. בעידן שבו סרטים נחרטים בעיקר בזכות האפקטים הדיגיטליים שלהם, נעים לצפות בסרט שמה שאתה זוכר ממנו הוא פניהם של בני אדם. כזה, למשל, הוא דיוקנו של נאג'י, שחקן קבוע בסרטי מג'ידי, שהופעתו כאן זיכתה אותו בפרס בפסטיבל ברלין. יש משהו כל כך חסר ייחוד בפניו שהופך אותם, באופן פרדוקסלי, למעניינות וחקוקות בזיכרון. הן משדרות עממיות ואותנטיות מהסוג שהולך ונעלם מהקולנוע באשר הוא, והעובדה הזו מעניקה לסרט את הערך המוסף שלו.

• לכל כתבות הקולנוע בזמן ynet