ביקורת סרט - "מלון מומבאי": לא תורידו ממנו את העיניים

העיסוק הקולנועי בטראומות לאומיות הניב מגוון של ביטויים אסתטיים, כמעט כולם היו בעייתיים מבחינה אתית ואידיאולוגית – אבל זו, מן הסתם, תוצאה מובהקת של ההתמודדות הזו. כך זה היה עם סרטים שעסקו בטראומה של פיגועי 11 בספטמבר (הבולט שבהם הוא "טיסה 93" של פול גרינגראס), הטבח בתיכון קולומביין ("אלפנט" של גאס ואן סאנט), הירי באוניברסיטת טקסס בשנת 1966 (סרט האנימציה הדוקומנטרי "מגדל" מ-2016), מסע הרצח באי הנורווגי אוטויה ("22 ביולי"), וסרטים נוספים.

עתה מצטרף אליהם "מלון מומבאי" (Hotel Mumbai), המתאר את התקפת הטרור שהתרחשה בבירת העסקים של הודו, בין 26 ו-29 בנובמבר 2008, במהלכה תקפו חוליות מחבלים מספר יעדים בעיר – בהם בית חב"ד – והותירו אחריהם כמאתיים הרוגים. התוצאות הקשות של ההרג המאסיבי חשפו את אוזלת ידם של כוחות הביטחון ההודיים ושל הממשלה, דבר שהביא אף לטלטלה פוליטית.

כמתבקש משמו, הסרט מבקש להתמקד באופן שבו נחווה מסע הטרור במקום אחד. אין לו כל כוונה לייצר נרטיב מכליל מחד, או לספר את סיפורם הטרגי של קורבנות אחרים. חשוב להדגיש זאת, שכן צופים ישראליים יעקמו את אפם נוכח הבחירה לגולל את ההתרחשויות במלון הפאר היוקרתי ולא את מה שהתחולל בבית חב"ד (אף שההרג שם מוזכר בחטף בסרט). אבל זוהי בחירה לגיטימית של הבמאי והשותף לכתיבת התסריט (יחד עם ג'ון קולי), אנת'וני מאראס. אין בכך כדי להתכחש או להתעלם מהקורבנות האחרים, ואם יש לסרט בעיות – הן נמצאות במקום אחר.

מתמקד במקום אחד. מתוך "מלון מומבאי"

הבחירה הזו כמו תובעת מאיתנו לקרוא את מתקפת הטרור כהכרזת מלחמה על הקפיטליזם המערבי – המיוצג, בין השאר, על ידי הדרו הבלתי נתפס של המלון שכמה מאגפיו עלו באש. אבל האם זהו באמת סיפורה של המתקפה המחרידה הזו? לכך מתווספת העובדה שהרוצחים הם אנשים ללא זהות. צעירים מוסלמים שעברו שטיפת מוח ג'יהדיסטית, והם פועלים תחת הנחיותיו של קול מסתורי המתקשר עמם בטלפון.

מתח אינטנסיבי. "מלון מומבאי"

קצת קשה להשתכנע מהשליטה העצמית והשלווה שבה מנחה רב הטבחים ההודי (אנופם חר) את מסע השורדים ברחבי המלון, עד שהם מגיעים למועדון אקסקלוסיבי שדלתותיו אינן ניתנות לפריצה. הניסיון, אגב כך, לדון בדינמיקה הגזעית והמעמדית מסתכם בכמה סיטואציות נבובות, כמו זו שבה אחת מהאורחות המבוהלות מגיבה בהיסטריה נוכח הזקן והטורבן שעוטה המלצר הסיקי, שבתורו מסביר לה, לנו, מה מייצג כיסוי הראש המסורתי.

ההיצמדות הכמעט-בלעדית לפרספקטיבה המוגבלת של הנוכחים במלון אינה מאפשרת יצירה של הקשר רחב יותר לאירועים. מצד שני, זו אינה מטרתו של הסרט שמבקש לשחזר את אותן 60 שעות של חרדה וטראומה. הסרט מבקש להעביר את החוויה, והוא עושה זאת באמצעים אפקטיביים בהחלט. מאראס אף אינו מבקש לגולל סיפור שבמהלכו אנו מוצאים עצמנו מריעים למי מהדמויות על איזו פעולה הרואית. אדרבא, זהו רצף של רגעי אימה שנחווים על ידי הצופה באופן אינטימי למדי - בעיקר כאשר המצלמה מלווה את מנוסתם של השורדים מפני המחבלים שנמצאים מטרים ספורים מאחוריהם, יורים ופוגעים ללא הבחנה.

"מלון מומבאי", מבחינה זו, פועל אך ורק במישור חווייתי-בסיסי. ברור שבחירה אסתטית זו מוותרת על אלמנטים חיוניים להבנת האירוע במלואו – אך הבנה כזו ממילא לא הייתה אפשרית תוך כדי התרחשותו. אמנם בסצינה אחת הסרט מבקש להציג את אחד המחבלים הצעירים ברגע של משבר – אבל בחירה זו נדמית כמעט כפויה. הטראומה הלאומית נהפכת בסרטו של מאראס לחיזיון בלהה, והתוצאה בעייתית ואפקטיבית כאחת.