ביקורת קולנוע: "החבר דב" הוא מכתב אהבה לפוליטיקאי נערץ, שחושף את האבסורד שבכנסת

באקלים ממשלתי כל-כך אינטנסיבי כמו זה הנוכחי, זו לא הפתעה גדולה שפוליטיקה ופוליטיקאים מעסיקים מאוד את יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי בישראל. אחרי "קינג ביבי" שנצפה מוקדם יותר בתחילת השנה, הציג לנו פסטיבל דוקאביב האחרון שני סרטים חדשים ששואפים להראות לנו את האמת מאחורי דמויות מוכרות שניסו לשנות את החברה הישראלית במסדרונות הכנסת. הראשון הוא "גולדה" המצוין, והשני הוא "החבר דב", שניצל את המומנטום של פסטיבל הקולנוע התיעודי ויצא להקרנות מסחריות ברחבי הארץ.

"החבר דב" עוסק בדב חנין, שלאחרונה פרש מהחיים הפוליטיים לאחר 13 שנים שבהן שימש כחבר כנסת מטעם חד"ש והרשימה המשותפת. חנין הוא אחד הפרצופים המזוהים ביותר עם הצד הקיצוני של השמאל, מה שלא הוסיף לו פופולריות גדולה ואפילו סימן אותו כסכנה לציונות ברחוב הישראלי המתלהם.

את האדם הזה, שמעולם לא זז מעקרונותיו גם במחיר כבד ונלחם בעיקר בשביל אנשים שלעולם לא יצביעו עבורו, מבקש הבמאי ברק הימן להציג ללא מסכות, בלי תיווכים, כמה שיותר קרוב. כבר מהדקות הראשונות הימן לא מסתיר את האג’נדה שלו - חבר הכנסת החברתי, שחוקק מעל 100 חוקים בתקופת כהונתו, הוא דמות נערצת על היוצר, ו"החבר דב" הוא מכתב אהבה לאיש ולפועלו.

בהחלט מותר לחנין לקבל טיפול קולנועי אוהב ומחבק, בטח בהתחשב בחבטות שספג במהלך חייו הפוליטיים, וכמובן שלהימן יש את הזכות המלאה לפרגן ולהרים, אבל אם לבחון את "החבר דב" כפורטרט תיעודי, הוא בעיקר מעניק תחושה מגויסת מדי. צדדים חלשים או בעייתיים של חנין (וסביר שיש לו כאלה, כי הוא בכל זאת בן אדם) נעלמים או מוסתרים בסרט, ולכן אם רצינו באמת להכיר את האיש המרתק הזה על כל צדדיו, נצטרך אולי לחכות להזדמנות אחרת. עם זאת, יש לסרט לא מעט הצלחות, במיוחד בתיאור הטירוף שמאפיין את החיים שלנו פה בישראל.

דבר מרתק במיוחד שהסרט מציג לנו הוא הצצה לאבסורד שנקרא כנסת ישראל, ואיך כאשר המצלמות לא מכוונות, האויבים הפוליטיים הכי גדולים משוחחים זה עם זה בנעימות, מברכים אחד את השני, ובאופן כללי מתנהלים אחרת לגמרי ממה שאנחנו חושבים ויודעים.

בסגנון שמאפיין את רוב הפילמוגרפיה הענפה והמרשימה של ברק ושל אחיו תומר ("יונתן אגסי הציל את חיי", "מי יאהב אותי עכשיו"), "החבר דב" הוא סרט מחוספס, נא, עם עריכה קופצנית וצילום שנותן למציאות לקבוע את האסתטיקה, בלי קישוטים או החמאה לדמויות שעל המסך. זה עובד היטב, והרגעים שבהם חנין צועק בוועדות הכספים, יוצא להפגנות, ואפילו מבכה את כישלונותיו, הם עוצמתיים. בזכות האצבע של הימן על הדופק של ישראל 2019 שווה מאוד לבדוק את הסרט הזה, גם לאלו שקשה להם עם הפיכת חנין לאידיאל כפי שעושה "החבר דב" בזרועות פתוחות ובחיוך גדול.