השערורייה סביב ''לאה צמל עורכת דין''

האם כאשר גוף תומך תרבות כמפעל הפיס, מסתייג מפרס שניתן במסגרת שיפוט אמנותי תקין, לסרט על דמותה של עו״ד צמל, הוא למעשה פועל לעידוד מחדל רעיוני?

עדכון (17/12/19): זוכה פרס דוקאביב, "לאה צמל, עורכת דין", נכלל ברשימת 15 הסרטים שמועמדים בקטגוריה הדוקומנטרית. חמשת המועמדים הסופיים יוכרזו ב-13 בינואר.

כשמתחילים לעבוד על סרט דוקומנטרי, לא מן הנמנע להזדהות עם הגיבורים שלו. כשהמצלמה עוקבת אחרי דמות, יום אחר יום, קיימת סיזיפיות רעיונית שקופה ולצדה, נוצרת מחויבות מצד היוצר. גם אם מחויבות זו, לא מגודרת בחוזה כתוב, זה קשר טעון של יוצר, כלפי הדמות המרכזית וארכיטקטורת המבנה הסיפורי, תלוי המציאות. חלק מהעניין, הוא שעל היוצרים לנסות ליצר, מבנה שלא יסנגר על הדמות אלא ימצב תמונה אמינה של התרחשות, שהדמות תספר כביכול, את עצמה ותיתן לקהל לשפוט בעצמו.

זו הדרך היחידה באמצעותה נוכל להאמין לסיפור. כשכמובן, קיימת גם האג׳נדה. כן, לא יעזרו התפתלויות. היוצר מביא את האג׳נדה שלו לסרט כבר מבחירת הדמות. היוצר בוחר איך לספר את הסיפור ואי אפשר לחמוק, מלקחת את מלוא האחריות, כשהכתוביות רצות. שותפים מלאים ליצירה זו, הם גם הגורמים הממנים אותה. נכון, הם לא היוצרים בפועל של הסרט אבל הם בהחלט אלו שאפשרו לסרט לקרות. הם שנתנו בעקיפין את המשענת התקציבית, שתוציא את הרעיון לפועל ותממש אותו. כלומר, הם האמינו בחזון של היצירה עצמה. להתנער מזה בזמן הכתוביות? זה בלתי אפשרי ולא הגון. וזו התשובה לפרשיית פרס מפעל הפיס, לזוכה בפסטיבל דוקאביב, לאה צמל עורכת דין, סרטם של רחל לאה ג׳ונס ופיליפ בלאיש.

לאה צמל צילום מתוך הסרט

 הסרט, שעקף את הדיון השגרתי של מבקרי קולנוע על סרטים, הפך לדיון ציבורי נרחב, לא רק על היותו סרט, שהגיבורה שלו שנויה במחלוקת, אלא גם על גבולות החובה המוסרית של יוצרי הסרט וחובתם לזהותם הישראלית. ומהי אותה זהות? מי הגאון, שיבוא לנמק את אופייה של הזהות הזו? כל מי שחי כאן הוא חלק מקולקטיב שאין לו הגדרה ברורה. וכך, באופנים אלו של מחלוקות, מידר הדיון הציבורי את היצירה, מסרט, למניפסט תמיכה בעו״ד לאה צמל. כלומר, בתרגום פשטני של שיח, אם הסרט טוב, המשמעות היא מתן לגיטמציה לדמותה ופועלה של צמל או אם הסרט מקבל פרס, המשמעות, שהדמות ראויה לפרס. ורצוי לשאול, האם זה אכן כך? זו שאלה לגיטימית, שפותחת דיון מתבקש גם אם אינו נעים, לכל מי שמאס בשיח הפוליטי המקומי, שגלש לבריונות של ממש, ברשתות החברתיות. אבל הדיון הזה הכרחי. ולכן בלית ברירה, אני יוצאת מהכוך הפרשני בעל כורחי כדי לכתוב על לאה צמל עורכת דין ששודר אמש בHot8.

 סיפורה של לאה צמל עו״ד, מצליח להוציא את הקהל משלוותו, כי מדובר באישה שבוחרת ויוזמת הגנה משפטית למחבלים, שמתוך האמת הסובייקטיבית שלה, הם לוחמי חופש ולכן היא לא יכולה אחרת. היא מאמינה שהצדק אינו בבתי המשפט, בטח ובטח לא כלפי מיעוט נרדף, בני עם אחר. היא מחליטה לצאת מהמצפון הלאומי למצפון האנושי ולחפש את האמת, מאחורי הכותרות המגמתיות בתקשורת. זה קורה באופנים שהדעת, בשעת מלחמת קיום, לא יכולה לה. זה קורה בתיקים קשים המצויים עמוק בסבך פוליטי, כשהיא מגנה על אחמד, נער, בן מיעוטים, בן 13 שמואשם בניסיון לרצח או כשמחבלת מתאבדת, אסרא ג׳עביס, יוצאת במטרה תחילה, להיהרג בפיצוץ במחסום- כשזה המפלט האחרון לאומללותה, ונסיונה האחרון להצליח להתאבד.

לאה צמל צילום מסך

וזה קורה לא הרבה לפני, ששותפה למשרד, עו״ד טארק ברגות, מואשם בירי על כוחות צה״ל. ובעוד הצופה שואל איך אפשר, הוא נאלץ לעקוב אחרי דמותה בסרט, כדי לנסות להבין. צמל עצמה, בוחנת את המציאות דרך האדם גם כשהוא לכתחילה, מואשם. לפקפק באשמת מי שמוגדרים כמחבלים, זו תפישת עולם שנתפסת בחברה הישראלית, כמעוותת והופכת אותה מידית, לפרקליטת השטן. אבל הסרט שואל עוד שאלות. מדוע אם אנחנו בטוחים בצדקת דרכנו, החברתית, הלאומית, המוסרית והמשפטית, אנחנו מרגישים חסרי אונים וכועסים כל-כך, כשמוצג לנו שקף אחר? למה דת אחרת, יוצרת בנו התקוממות? או למה אישה יהודייה וישראלית שבוחרת לצאת אל מעבר לגדר, בחתירה אל האמת, מצליחה להוציא אותנו משלוותנו ומסתמנת כבוגדת? גם לימין וגם לשמאל תשובות ידועות מראש, אבל הסרט לא בא להשיב על השאלות. הוא בא להניח אותן ולגרום לכל צופה, בעולמו הקטן, לחשוב לבד. כדי לאפשר לנו לעשות את זה, היצירה נבנית לרוחב, מההווה לעבר, עם מבט לעתיד. הסרט מכניס לסיפור גם את בעלה מיכאל ורשבסקי, פעיל שמאל ואת שני ילדיה של צמל, ניסן וטלילה, כשהוא מאפשר לנו לראות מאין צמחה צמל, מהי חירות עבורה ומהו הכוח המניע אותה לפעול.

לאה צמל עו״ד הוא סרט ארוך (כ-01:45 שעות), שעוסק בתיקים פליליים על רקע פוליטי ואלו נושאים כבדים לצפייה. הרבה יותר קל לתחום אותם ל5 דקות כתבה חדשותית מאשר להתעמק בהם, מתוך תפיסת עולמה של צמל, שלעיתים נדמה מתריסה. אבל הסרט בונה קצב טוב ולא מעיק של מבע קולנועי והיוצרים מניחים לצמל עצמה, להוביל את הסיפור ולהכניס את כולנו ללחץ ושוק, עם מינימום התערבות מצדם. לעיתים, זה פועל לשלילה, וצמל הרהוטה, מצליחה לירות לעצמה ברגל ולפעמים זה פועל לצדה ומראה לנו, שלכל מטבע שני צדדים.  אך נדמה, שהדיוקן של לאה צמל, כפי שמשרטט הסרט, מלמד לפני הכל, כמה הישראליות מורכבת, מפולגת וממושטרת.

לאה צמל צילום מסך

אנחנו כל כך מפוחדים, שאין לנו ברירה אלא להביס את הפחד גם אם זה אומר, שיקולים קרים. אפשר להבין את זה. כשיש איום, האקט האוטומטי הוא לצמצם את המרחב, להדק את הגבולות. אין תחום ביניים, רק טוב או רע, שחור או לבן. אסור או מותר. המוות שמכרסם בשני גבולות המתרס, מלמד שאנחנו במלחמת דו קיום יומיומי. דיאלוג? הוא לא באמת יוכל להתקיים כשמדובר בקורבנות אדם. דיאלוג הרי מורכב לא רק מהצורך להשמיע אלא גם ובעיקר, מהרצון להקשיב לאחר. זה הבסיס, הקשבה הדדית שמזמן הפכה לבדיחה עצובה. מבחינות רבות, הסרט עשוי היטב, כי הוא מצליח להכיל נגזרת שונה, ולהציג תפיסות עולם של אישה, שהלכה רחוק ובכל קצוות הקשת הפוליטי (כן, גם הימני וגם השמאלי), תסתמן כמורדת. אחרי הכל, יש סף לסטטוס הישראלי המקובל, שההמון יכול להכיל.

בסופו של דבר, חשוב שנשאל, איך זה קרה שהפכנו למפוחדים כל כך מיצירה קולנועית? או מדפוסי פעולה של אדם כזה או אחר? האם כאשר גוף תומך תרבות כמפעל הפיס, מסתייג מפרס שניתן במסגרת שיפוט אמנותי תקין, לסרט על דמותה של עו״ד צמל, הוא למעשה פועל לעידוד מחדל רעיוני? האם סרט עשוי לעוות את המוסר הערכי של החברה? לשמש דגל של פוליטיזציה? אחד הדברים המפתיעים בשיח סביב הסרט, הוא שהדיון עליו, מתרחש כשמעטים מהמתדיינים צפו בו. כלומר, מהות אמנותית הפכה לפחות חשובה, בהיצג שלו בשיח ובמאבקי הכוח של הימין והשמאל, על התרבות הישראלית. קצת חבל. כי כעת, ממונח של יצירה, הסרט הפך למונח אידאולוגי וסמל למאבק על נכסי צאן ברזל של התרבות. מכאן ואילך, כל צפייה בסרט, תהיה גם ניסיון למצוא בו מום ולחבל את מהותו כיצירה. כלומר, הצופה הממוצע כבר מגיע מראש לפני הצפייה, עם דעה מגובשת והוא ימצא בקלות יחסית, ביסוס לכל הטענות שלו- בעד או נגד. אז מה קרה פה? הפכנו את הצופים למשוחדים פוליטית. במקום לתת להם את הרעיון שניסו היוצרים לתת, לחשוב בעצמם, במקום לתת להם את החירות בדיון האמנותי, האכלנו אותם בכל התרכובת הניגודית או החיסונית, לכתחילה. תופעות הלוואי כבר צצות באין מפריע בתקשורת וברשת.

מירי רגב (צילום מסך)

וזה המחיר כנראה, של יצירה שתובעת את חותמה או את עלבונה (תלוי את מי שואלים) וכזה יהיה מעכשיו גם הסרט לאה צמל עורכת דין, סרט שלא יפתיע, אם יכנס לסילבוסים ומערכי שיעור (בשיעורי אזרחות) בתיכונים. וכן, גם אתם ואני יכולים להבין, בגמר הצפייה, את מכבש הלחצים מכל עבר. הסצנה מלחיצה, היא דורשת מאיתנו כחברה, לצאת מאזור הנוחות ולשאול את השאלות הגדולות- עד כמה רחוק אפשר למצב קונספטואלית יצירתית? ומה המרחק בין מתן ההכרה בסרט והאישור הממוני, לבין דעת הקהל והציפייה האזרחית ממנו? האם הרוב יכול לצאת כנגד חופש הביטוי של אדם או יצירה קולנועית? מדוע חירות קולנועית נתפסת כמאיימת? והאם המלחמה על רוח סופה להיעצר במחסום הדעה הפוליטית?  השאלות כנראה, ימשיכו לצוף מעל דיוקן הסרט, ולהדהד עוד זמן רב.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי