לא לעתים קרובות מזדמן למדור לעשות שירות למען הציבור כמו בהזדמנות זו, והנה השירות במילים פשוטות: ציבור יקר, אל תצפה בסרט "שאפט". חבל על הזמן שלך. חבל על גרגירי המוח שילכו לאיבוד. אם אתה פוגש אותו ברחוב, עקוף אותו. אם אין לך ברירה, עדיף לצפות בקיר ריק.



"שאפט" הוא אפילו לא הסרט הרע ביותר שצפיתם בו אי־פעם. הוא חיקוי של הסרטים הרעים. מרגע שהוא יוצא לדרך, כל דבר שיתרחש בו גלוי וברור מינימום עשר דקות לפני שהוא מתרחש על המסך. בלי תחכום, בלי הפתעה - גרוע יותר: בלי ניסיון להפתעה או ניסיון לתחכום. הוא לא מנסה לבצע על המסך איזה תעלול ונכשל. הוא לא טורח לנסות איזה תעלול כלל, ובעצם אומר לצופה, אתה לא די חשוב, צופה לא נכבד, מכדי שאנסה להפתיע אותך.





הוא מחקה. מחקה עלילות שכבר ראינו. דיאלוגים שכבר שמענו. הבלש לשעבר שובר את כל החוקים, ובנו שיצא ההפך ממנו, מרובע ומלא פחדים. גברת שאפט שצורחת על שאפט עד השמיים בתחילת הסרט, באמצעו ובסופו, אבל ווינק ווינק לא באמת יכולה בלעדיו. ובסוף פתרון העלילה הברור שמתחנן חצי סרט שיגלו אותו.



"שאפט" הראשון יצא להשליט סדר ברחובות הארלם לפני 50 שנה. אתלטי, סקסי, עם מעיל עור ואגרופים מסוקסים. הוא היה סנסציה באותם ימים, מוביל חברתי. אפרו־אמריקאים הרימו ראש בעקבותיו. "שאפט" הנוכחי יעבור היום ברחובות בני ברק, ואיש לא ישים לב. מקסימום יחשבו שהוא שחקן חיזוק משועמם של מכבי רמת גן. אפילו לא יזהו שזה סמואל ג'קסון.