דקל הזהב נחשב פעם אחד הפרסים היוקרתיים בעולם וגם מקפצה שיווקית לא רעה, אבל בשנים האחרונות התרוקן מתוכן. כמעט כל הסרטים שזכו בו בעשור האחרון, למשל "הדוד בונמי", "דיפאן" ו"הריבוע", התקשו לאחר מכן למצוא קהל. רשימת הזוכים בעיטור הנוצץ רק המחישה את הפער ההולך וגדל בין עולם הפסטיבלים והעולם האמיתי.
ואז הגיע "פרזיטים", שחבר השופטים של פסטיבל קאן האחרון בחר בו פה אחד לפני חודשיים כזוכה בדקל הזהב. הפעם, גורלו היה שונה: במולדתו, דרום קוריאה, חצה כבר את רף עשרה מיליון הצופים והצופות, וגם בצרפת שבר קופות. בסוף השבוע האחרון עלה בישראל, ונראה שגם כאן, יש לו סיכוי להפציץ: הקרנות טרום הבכורה-שלו, למשל בפתיחת פסטיבל הקולנוע ירושלים, התקבלו בתשואות. הנה ההוכחה שגם ב-2019, סרט יכול להיות איכותי וקומוניקטיבי באותה מידה.
כיוון שכך, ולאור ההנחה ש"פרזיטים" לא יהיה תוצר עלום אלא להיט בסדר גודל מסוים, חוקי הספוילרים לגביו קשיחים במיוחד - מה עוד, שתפנית עלילתית גדולה חוצה אותו בדיוק באמצע שלו, כמו סכין החותך פיצה שבצד אחד שלה זיתים ובצד האחר אנשובי. וכפי שתראו, פיצות ומאכלים בכלל משחקים כאן תפקיד מרכזי.
מה כן אפשר להגיד? לא יהיה זה סוד לומר, שהסרט עוסק במשפחה קוריאנית ענייה: גבר, אישה, ושני הילדים שלהם. כולם חיים מהיד לפה, במובן המילולי של המילה. מנגד עומדת משפחה עשירה, גם היא בת ארבע נפשות, עם שלושה כלבים קטנים כמובן, ועוד כל מיני מאפיינים נובורישים: האם בטוחה שבנה הוא ילד פלא בתחום האמנות, ומקפידה שבתה הבכורה תלמד אנגלית.
החברה המודרנית עושה הכל כדי ששני הקצוות הללו לא ייפגשו. משפחה אחת חיה בווילה מבודדת, האחרת בגטו, והגבולות ברורים - אבל אז הם נפרצים. איך זה קורה? תגלו לבד. מה התוצאה? כאוס, אבל מבוקר. את הסרט כתב ביים בונג ג'ון-הו, שכבר הוכיח ב"זיכרונות מרצח", "אמא", "רכבת הקרח" ו"אוקג'ה" כי הוא אחד היוצרים המיומנים שפועלים היום, וכאן מתגלה בשיאו.
התוצאה היא מלאכת מחשבת, שרק בצפייה השנייה והשלישית יכולתי להעריך עד כמה היא בנויה בקפידה. לכל משפט כאן יש משמעות, וכך גם לכל חפץ. אם אקדח, או נכון יותר לומר במקרה זה, אפרסק, יופיע במערכה הראשונה - תהיו בטוחים שהוא יירה בשלישית.
את התסריט עתיר הפוטנציאל, בונג ג'ון-הו מביא אל הבד בצורה שממצה ממנו את המיטב. עבודת העריכה, העמדת הסצינה, תנועות המצלמה והמוזיקה - הכל כאן מנוצל למופת. כזו היא גם התצוגה של השחקנים והשחקניות. בולט בהם קאנג-הו סונג, שותפו הקבוע של הבמאי, בתור אב המשפחה הענייה, שלוכד בפניו מלאות ההבעה את המטען הטרגי של הסרט.
למרות המטען הזה, הסרט מתובל בהומור, אפילו בכמה מרגעיו הקשים ביותר. השילוב בין הגישה הזו, הקצב התזזיתי והעיצוב הקריקטורי לעתים של הדמויות, גורם לפעמים לתוצאה להיראות כמו אופרטה - סוחפת, אך שטחית וקלת דעת.
בשל כך, "פרזיטים" היה עלול לצאת משליטה ולאבד את העוקץ שלו, אך בונג ג'ון-הו אף פעם לא שוכח מה הוא רוצה להגיד, והאמירה שלו מגובשת וחריפה, ונתלית באילנות גבוהים בצורה המצדיקה את היומרה שלה. למעשה, הסרט מתגלה כמעין עיבוד קוריאני מודרני לרומנים צרפתיים קלאסיים, למשל כאלה של זולה ובלזק, שעסקו בעולמות בהם המעמד החברתי מגדיר את הכל: לא רק איפה תגור ומה תוכל לקנות, אלא גם איזו השכלה תרכוש ועם מי תהיה לך הזכות לממש את אהבתך.
לאור זירת ההתרחשות הקוריאנית, והממד הפנטסטי שיש בסרט, אפשר להשלות את עצמנו כי כל מה שמתואר בו רחוק מאיתנו - אבל כמובן, שזה לא כך. המציאות שהוא מתאר רלוונטית כמעט לכל מדינה מערבית ליברלית בימינו. גם בשל כך, "פרזיטים" נהנה מעוצמה אוניברסלית ומתהודה בינלאומית כה גדולה.
לסיכום, "פרזיטים" מתגלה כשכיית חמדה, ולא רק בגלל שהוא מצליח להיות אוניברסלי על אף כל ההתייחסויות שיש בו לחברה ולתרבות המקומית, וחלקן כנראה הולכות לאיבוד בתרגום. זו גם דוגמה נדירה ליקיר פסטיבלים וביקורות, שמצליח לתקשר עם קהל רחב. נוסף לכך, זה גם אחד מן הסרטים היחידים בעת האחרונה שבאמת ובתמים מצדיק את הפרנויה מפני ספוילרים, שכן הטוויסט בו כה מהותי וכה לא צפוי.
ואולי חשוב מכל, "פרזיטים" הוא גם פנינה ייחודית שחומקת מכל הגדרה ז'אנרית - האם זה מותחן פסיכולוגי אלים והופך קרביים, או שמא דרמה משפחתית עתירת חמלה? האם זו מלודרמה קורעת לב, או קומדיה שחורה ומקברית? האם זו סאטירה חברתית שיורה ומצליפה, או טרגדיה אנושית המחבקת את הגיבורים שלה?
"פרזיטים" הוא כל אלה גם יחד: יצירה מותחת, מרגשת, מצחיקה, מטורפת, מושחזת ועמוסה, שצוברת תחמושת כבדה ולא מתפזרת איתה, אלא משתמשת בה לשם דבר אחד בלבד: להמחיש את הקלישאה הנושנה אך הנכונה "עם נשיקות לא קונים במכולת", כדי לדבר על עולם שבו או שיש לך כסף, או שאין לך כלום. הגיבורים כאן משתייכים לקבוצה השנייה, וכך עוד מיליארדי אנשים בעולם. לכן, זה לא רק הסרט הכי טוב שיש כרגע בסביבה, אלא גם העצוב שבהם.