"הנערים": אגרוף חזק לבטן הרכה של ישראל
הסדרה שמגוללת את מאורעות קיץ 2014, מחטיפת שלושת הנערים ועד לרצח מוחמד אבו חדיר, לא מעוניינת לטהר את המצפון הישראלי. בכנות, מורכבות ואומץ רב היא מוציאה את כל הכביסה המלוכלכת החוצה, ומספקת הצצה לישראל האלימה והגזענית. התוצאה לא קלה לעיכול ולא מחמיאה, ועדיין מדובר בטלוויזיה במיטבה, בלשון המעטה
נפתח בתקציר החדשות הטובות, האופטימיות: "הנערים" היא מיני-סדרה מצוינת, אולי הטובה ביותר שנוצרה בארץ אי פעם. ההפקה המשולבת של רשת HBO האמריקנית וחברת קשת אינטרנשיונל הניבה לקהל היושב בציון ולזה האמריקני תוכן טלוויוני נהדר, עשוי היטב, מותח, מעמיק, ובעיקר נועז. העובדה שמדובר בפרי יצירה משותפת יהודית וערבית (אותה מובילים הבמאים-תסריטאים חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו-ואיל) היא גם משהו שראוי לכל השבחים. דו-קיום שיש לטפח, להללו בתפוצות, ובוודאי להתגאות בו כישראלים.
לפני התלונות, נזכיר: זה לא הדולרים שלכם שהושקעו פה, וזה גם לא בתחום אחריותה של שרת התרבות למרות שלא מן הנמנע שהיא תתבטא בנושא. וזה בסדר, "הנערים" מבקשת לעורר דיון. היא מרחיבה את גבולות השיח, הרבה מעבר למקובל בארץ. לצופים הישראלים יש בו מקום, גם לפלסטינים. אפילו לאמריקנים.
נקודת הפתיחה של "הנערים" (בהפקת מובי פלוס) היא חטיפתם של
שלושת תלמידי הישיבה גיל-עד מיכאל שער, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח. התקשורת מסקרת ללא הרף, רשויות הביטחון מקדישות את כל כולן לאיתורם, והמדינה כולה מתפללת לשובם בריאים ושלמים. רק מחשבתו של סימון, בכיר בחטיבה היהודית של השב"כ, נודדת למקומות אחרים. הוא מוטרד מההשלכות האפשריות של חטיפת הנערים על פעילי הימין הקיצוני. סימון, בגילומו של הקולנוען שלומי אלקבץ, הוא גבר מתבודד, שקט ושקול. כמעט נטול רגשות. הוא ההפך הגמור מהחברותא של נערי הגבעות שטופי הלהט המשיחי ויצר הנקמה. כמעט לבדו הוא מנסה לכבות מראש את הגפרור שעומד לשרוף את הכל. פיגוע תג מחיר, מופקע.
הקהל האמריקני יזהה בוודאי קווי דמיון במיוחד בעת הזאת לאנרגיות הפשיסטיות האלימות שמעודדים ארגוני עליונות לבנה. וכמו הטבח האחרון באל-פאסו שנעשה
על ידי צעיר חדור מטרה ומלא השראה גזענית, כך גם במקרה הרצח המזעזע של מוחמד אבו-חדיר בידי יוסף חיים בן דוד שניזון מהאווירה הציבורית ויצא לעשות מעשה (וכך גם במקרה של יגאל עמיר רוצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שהסרט הישראלי החדש "ימים נוראיים"
חוקר לעומקו). זהו בדיוק התרחיש שסימון ניסה, ולא הצליח, למנוע. זוהי התפנית בעלילת "הנערים" שסוחפת את הסדרה לסיפור חקירת הרצח של הנער הפלסטיני וסביר להניח שהיוצרים יספגו הרבה אש בשל כך. החל מהפרק השני מירב תשומת הלב עוברת מרצח הנערים היהודים לחקירת זה הפלסטיני.
לעתים נדמה שסימון הוא היחיד הרואה את הדברים כפי שהם, במנותק מהשיוך הלאומי שלו ומנאמנות בלתי מעורערת לעמו, ואפילו למשפחתו הדתית (ובכך הוא מזכיר מאוד את נקודת המבט שלוי סידר, ואבו-ואיל מנסים לבסס כיוצרי הסדרה). ברגע נדיר של הומור בסדרה הוא חולק עם קצין משטרה הודעת SMS שקיבל מאמו. "אין סיכוי שיהודים עשו את זה", כתבה לו. זו הנחה שעומדת בקו אחד עם כיוון החקירה המועדף של השלטון. "אולי נגייס את האמהות שלנו למשטרה", מתלוצץ סימון. ככלל, הסדרה מלאה בפרגון לשב"כ, ובביקורת נוקבת על המשטרה האדישה, הנגועה בדעות קדומות, המתייחסת בזלזול מופקר לפלסטינים. כשאביו של מוחמד פונה לשוטרים, הוא מתקבל באטימות שלא הייתה מתקבלת על הדעת במקרה של קורבן יהודי.
אבל האומץ האמיתי של סידר, אבו-ואיל ולוי נובע מהנכונות שלהם להציג את הבבואה המכוערת הזאת של החברה הישראלית, לא רק כפי שהיא משתקפת מולנו במראה, אלא גם החוצה לעולם. החברה הישראלית ב"הנערים" היא חברה אלימה, פשיסטית, דתית, קנאית וגזענית. היא אינה רק גזענית ביחס שלה לערבים. קריאות "מוות לערבים" יכולות אולי להתקבל בהבנה בארץ ובחו"ל על רקע הטראומה הנוראית שעברנו כאומה אחרי חטיפת שלושת הנערים. השאלה היא מה היה קורה לולא אנשי צללים קרי רוח כמו סימון הפועלים לריסון עצמי במסגרת החטיבה היהודית בשב"כ, ורשויות אכיפת חוק אחרות, או ללא מערכת משפט תקיפה ואיתנה שמותירה את הדמוקרטיה הישראלית על כנה ומבדלות אותה ממשטרים רודניים דתיים אחרים מסביב.
זה לא נעים להכיר בכך שיהודים מסוגלים לחטוף, להתעלל ולשרוף נער ערבי חף מפשע בעודו בחיים, וזה גם לא נעים להיתוודע שוב לתזכורת הזו ב"הנערים", שלא מעוניינת לטהר את המצפון הישראלי אלא מתמקדת במבט מורכב, מעמיק ונוקב פנימה. יהיו מי שיאשימו את יוצרי הסדרה בכך שהם מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה, אלא שאין מדובר בכביסה מלוכלכת אלא באופנה עדכנית תוצרת כחול-לבן. ישראל מדינה נרקסיסטית המתכנסת פנימה, שחושיה קהו מרוב מלחמות ופיגועים והתענגות לאומנית עצמית, ו"הנערים" חושפים אותה לעיני העולם. זה תוכן בעייתי לישראל מבחינה הסברתית, כפי שמסביר מפיץ השמועה על אבו-חדיר: "שלושה יהודים נרצחו, ועכשיו כל העולם ידבר על ילד ערבי מת". אבל "הנערים" אינה תעמולה. היא לא מספרת שקרים להעלאת המורל אלא חותרת באומץ למורכבות ולכנות, ובדרכה המרתקת נוגעת בדיוק שם.
יוצרי הסדרה על רצח אבו-חדיר: "היא מעוררת הזדהות עם הכאב הפלסטיני"
אלא שאם אתם מחפשים גאווה על היותכם ישראלים פשוט בגלל שאתם ישראלים, "הנערים" (היום, ג', ב-HOT, yes, סלקום TV ופרטנר TV) עלולה לאכזב אתכם. אולי אפילו להכעיס. זה טבעי, וכאן מגיעות החדשות הרעות, הפסימיות. הסדרה חוזרת לאירועי הדמים של קיץ 2014 (רצח שלושת הנערים על ידי מחבלי חמאס, ופעולת התגמול שביצעו יהודים בנער מוחמד אבו-חדיר), ומציגה קבל עם ועולם מציאות עגומה מן ההווה, שתמשיך לצערנו בעתיד הנראה לעין. הדומעת. היא נחשפת בפנינו במתינות, ללא התלהמות, אך בכנות מצמררת.
מתוך "הנערים"(צילום: רן מנדלסון)
תהליך ההיטמעות של התכנים הישראלים בטלוויזיה האמריקנית נמצא בעיצומו בשנים האחרונות. את ההצלחה אפשר לייחס ליוצרים המוכשרים, אבל גם למצב המדיני השברירי במזרח התיכון והשפעתו על העולם המערבי. לולא המתיחויות הבטחוניות, ספק אם הצופים בארצות הברית, נורבגיה או הודו היו טורחים להפנות מבט אל מסך הטלוויזיה כשמדובר בישראל - בין אם מהדורות חדשות או סדרות מתוסרטות. בניגוד ל"הומלנד" (הגרסה ההוליוודית ל"חטופים"), או "פאודה" שהפכה לבת חסותה של נטפליקס, "הנערים" אינה סדרת אקשן מרובת טוויסטים עלילתיים. מדובר במותחן מורכב המבוסס על סיפור אמיתי. בדרכם המדודה, הצנועה והשקטה, מחלצים ממנו היוצרים דרמה אמיתית שחודרת עמוק אל תוך הדמויות, ואל תוך הצופים.
מתוך "הנערים"(צילום: רן מנדלסון)
בפרק הראשון, לוי, סידר ואבו-ואיל משלבים קטעים מן הארכיון וממהדורות החדשות ומנצלים אותם עד תום ובאופן מחוכם ביותר על מנת להמחיש את התחושה הציבורית בישראל באותם ימים נוראים. התפילות ההמוניות, הפגנות הענק, הנאומים והדברים האמיצים של הורי החטופים. כך חומרים תיעודיים משתלבים בדרמה ההולכת ונבנית ברחוב ובמקביל בחדר המבצעים של השב"כ. זוהי תחבולה תסריטאית מצוינת שמסייעת ליוצרים להציג את הדברים כהווייתם, בלי שמישהו יכול להאשימם באמירה פוליטית כזו או אחרת. קריאות "מוות לערבים" ו"אין ערבים, אין פיגועים" שנשמעו בכל מקום, היו (והינן) חלק מהמציאות שלנו, לפחות בחלק מהחברה הישראלית. גילויי גזענות בחסות ההמון, מהסוג שארצות הברית חוותה לאחרונה בתהלוכת הניאו-נאצים בשארלוטסוויל צצים שוב ושוב גם פה - לדאבונו של סימון, לדאבונם של הישראלים (לפחות חלקם) שיצפו בסדרה וככל הנראה גם אלו האמריקנים.
מתוך "הנערים"(צילום: רן מנדלסון)
בשלב הזה "הנערים" הופכת לסדרת מתח משטרתית עשויה היטב המשלבת בהצלחה מגוון נקודות מבט - אביו של מוחמד אבו-חדיר (ג'וני ארביד), אמו (רובא בלאל) ואחיו (שאדי מרעי), הרוצח יוסף חיים (אור בן מלך) ואחיינו המבולבל אבישי אלבז (אדם גבאי) שנסחף אחריו, ומעל לכולם סימון ששוקע בתוך הפרשה כנקודת חיבור לכל הצדדים. החקירה שלו נעשית באופן יסודי, כשברקע המתיחות בשטח הולכת וגוברת ומשפיעה גם על מקבלי ההחלטות. הדרג הפוליטי דוחף לפענוח מהיר של רצח אבו-חדיר כעניין של סכסוך חמולות, או רצח על כבוד המשפחה. כל בדל של שמועה - כמו זו שהופצה על כך שמוחמד הצעיר היה הומו ושילם על כך בחייו - הופך לקו חקירה מהותי. הממסד הפוליטי וגם הבטחוני נאחז בכל דבר שאינו רצח לאומני בידי יהודים.
מתוך "הנערים"(צילום: רן מנדלסון)
המאבקים בין רשויות החוק נענים לתבניות של המותחנים ההוליוודיים (שם כמעט תמיד מודגשת יריבות בין המשטרה ל-FBI או ל-CIA), וכך גם ההתמקדות בפרקטיקות חקירה, ואמצעים טכנולוגיים משוכללים לניטור ומעקב. מבחינה זו "הנערים" היא סדרה שיכולה להתקבל היטב בקרב הקהל האמריקני לו היא מיועדת בסופו של דבר. צריך לזכור שפניה של הסדרה היא קודם כל לארצות הברית ולקהל המנויים של HBO, ולכן נועזת ההחלטה של היוצרים לשמור על האותנטיות של הדמויות הדוברות עברית וערבית. לקהל היעד אין קיבולת לשפות זרות, אלא אם כן מדובר בדות'ראקית. מצד שני, כך ניתן להסוות תצוגות משחק פחות מוצלחות, וכאלו יש בסדרה. הרי אף אמריקני לא ישים לב לניואנס זה או אחר בשורת טקסט של אלקבץ שגם כך מסתמך על הכריזמה השקטה שלו ולא מרבה לדבר כדמות ראשית.
מתוך "הנערים"(צילום: רן מנדלסון)
הסדרה מבשלת את כל המרכיבים הללו בבישול איטי בתוך סיר הלחץ הפוליטי של אותם הימים, ובסוף יוצא ממנו השד הגזעני. כולנו התרגלנו כבר לתפיסה שהערבים אלימים ואכזריים, ויש לכך תזכורת מדממת גם פה. הגרעין של "הנערים" הוא הגזענות היהודית הרואה בעצמה כעליונה. כאילו אנחנו היהודים הכי טובים, עם סגולה ואור לגויים. אנחנו לא בהמיים, לא גונבים, לא אונסים ובטח לא רוצחים. הנערים שלנו הם טובי בנינו. לומדים בישיבות, עושים חיים באיה נאפה ואז חוזרים ומתגייסים לצה"ל. המנטרה הזאת ש"יהודים לא עושים דברים כאלה", שבה ועולה לכל אורך פרקי הסדרה, וכולם מנסים לשמר אותה יהיה אשר יהיה - מהפוליטיקאים, דרך ראשי מערכת הביטחון ועד לאמא של סימון. עושים מה שצריך כדי להדחיק את האמת, ולהימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי הזה בנוגע לשאלה: מיהו יהודי? אבל באמת.
מתוך "הנערים"(צילום: רן מנדלסון)
פורסם לראשונה 13/08/2019 16:05
מתוך "הנערים"
צילום: רן מנדלסון
מומלצים
