משהו בסרט הזה הרגיש לי מעט מקרטע, אורכו כמעט שעתיים. הסרט מתקשה למצוא קרקע יציבה וקוהרנטית כאשר מנסה לאזן בין שלושה סיפורי משנה שונים הרחוקים מבאמת לעורר מידה מסוימת של התעניינות ונשארים בגדר החמוד, הקטן והקומפקטי וברגע שכף רגלכם תדרוך מחוץ לאולם לא תזכרו הרבה. העלילה היא מעין אוסף של רגעים, סיטואציות מחיי היום יום. לולה, בנואה ופייר הם שלושה אחים, כל אחד ואחת מהם מנסה כמיטב יכולתו להתמודד מול המציאות ומכשוליה הרבים, בנואה התחתן בפעם השלישית והוא עומד להיות אב, פייר בהגדרתו מאורס לעבודתו אך מנסה להסתיר את העובדה כי לאחרונה פוטר ממנה, ולולה, שתמיד הייתה הדמות הסמכותית לשני אחיה, בדיוק פוגשת בחור חדש במסגרת עבודתה.
הדרמה והקונפליקטים שלו מתנהלים בנעימות, בלי הרבה מהומה. אין שום דחף לקהל להיתפס לאחת מהדמויות האלו מבחינה רגשית זה רק במערכתו האחרונה כאשר סוף כל סוף נבנית לה סוג של משמעות סביב אותו לקט של אירועים, תמיד להתסכל על הצד החיובי בחיים, שלא משנה עד כמה דברים יכולים להשתבש לרעה, אלו תמיד יהיו האנשים הכי קרובים אלינו שיעזרו לנו לקום מחדש על הרגליים. ספציפית כאן מדובר בתא המשפחתי. מילדים ועד אחים, הורים, גיסים וגיסות וכו׳. נכון בין המכשולים שהחיים זורקים כלפינו, תמיד יהיו המריבות, אך משפחה היא משפחה ולבסוף זה ייגמר כל פעם מחדש בפיוס וחיבוק.
מה שכן, הסרט לוקה במקוריות, הוא מפצה בהרבה תודות לבדיחותיו הרבות, זה נכון כי לא כולן קולעות למטרה, אך כאשר זה קורה. צחוקם שלי ושל הקהל התגלגל מעבר לאולם. השחקנים הראשיים, מנסים כמיטב יכולתם לעבוד עם מה שיש להם, ומצליחים להוציא מעצמם את המיטב. יש לנו את לודווין סנייה בתפקיד האחות הצעירה, לולה. מלאה בכרזימה וסמכותיות, ז'אן פול רוב בתפקיד האח הבכור, בנואה מעט שברירי ואם זאת כשהוא צריך מתאפס על עצמו וצובר אומץ כשהוא צריך להיות בשביל אחיו הקטנים, ולבסוף חוסה גרסיה בהופעה מאופקת. והמשותף לשלושתם היא העובדה כי התזמון הקומי שלהם לא מהעולם הזה.
אני חושב שזה ברור מאליו כשאני אומר כי יש קהל ספציפי בשביל "לולה ואחיה" שאולי לא מחפש הרבה תחכום או רמת עשייה של מקצוענות ונטו בא רק בשביל לבלות, אני לעומת זאת לא התרשמתי ממש. לא אשקר ואגיד כי היו לו את רגעיו שגרמו לי לצחוק, ועם זאת, בהחלט אפשר לדלג עליו.
