שתף קטע נבחר

"קצפת ודובדבנים": מצדיק 11 מועמדויות לאופיר

גור בנטביץ', שסרט הביכורים שלו "הכוכב הכחול" הפך בניינטיז לקאלט, חוזר עם יצירה בוגרת, כנה ומשמעותית. ב"קצפת ודובדבנים" הוא מגלם במאי שחווה משבר ויוצא לאחד המסעות ההזויים שנראו בקולנוע הישראלי


ב-24 השנים שחלפו מאז סרטו הראשון, "הכוכב הכחול", יצר הבמאי-תסריטאי-שחקן גור בנטביץ' ז'אנר משל עצמו בקולנוע הישראלי. סרט הביכורים שלו הפך לתופעה, יצירת פולחן, שהוקרנה במשך שבע שנים בהקרנות חצות שבועיות בסינמטק תל-אביב ובבתי קולנוע נוספים, ותיזכר לעד בתולדות הקולנוע המקומי כסרט הסטלנים הישראלי הראשון. בעקבותיו הגיעו "משהו טוטאלי" (2000), "פרילנד" (2009) ו"לרדת מהעץ" (2013) – כולם העמידו במרכזם אנשים צעירים שמנסים ללכת לאיבוד, ואז גם למצוא את עצמם, בעולם ההזייתי, הווירטואלי והממשי.

 

 

הרצף היצירתי של בנטביץ' מייצג גם איזושהי תנועה משולי הקולנוע הישראלי אל מרכזו, וגם אם סרטו החדש, "קצפת ודובדבנים", אינו בשום פנים ואופן מיינסטרים, הרי ש-11 המועמדויות לפרסי אופיר שהוענקו לו (הטקס ייערך ביום ראשון הבא) מעידות על הדרך שעשה בנטביץ'. בגיל 55 הוא עושה סרט שבא, בראש ובראשונה, בחשבון עם הקולנוע שלו עצמו, ובד בבד משקף את חרדותיו האמנותיות והאישיות של יוצר סרטים באשר הוא.

 

מתוך
משקף חרדה אמנותית של יוצר סרטים(צילום: גיא רז)

ההשוואה המתבקשת היא עם "שמונה וחצי" של פליני, אבל סרטו של בנטביץ' אינו פועל לגמרי בטריטוריה הזו. אם כבר, זהו סרט על גבריות במשבר הנובע מהכרה בכישלון. גיבור סרטו של פליני הוא במאי שלא יודע איזה סרט הוא רוצה לעשות, ובורח אל מחוזות הזיכרון והפנטזיה, בעוד צורי שוסטק (בנטביץ') מתקשה להתמודד עם הכתף הקרה שמפנה הקהל לסרטו החדש כבר בערב ההקרנה הראשון. התסכול מביא אותו לצאת לאודיסיאה לילית סוריאליסטית, שבשיאה הוא ימצא עצמו מטלטל בין חיים למוות.

 

עוד ביקורות קולנוע:

אחוזת דאונטון

  • נוכלות בלי חשבון
  • כמו כולן
  • פנים רבות לאמת

     

    יש משהו רציני יותר בטון שבו מתנהל "קצפת ודובדבנים". אם סרטיו הקודמים של בנטביץ' פעלו יותר כסיפורי אגדה משובבי לב ונטולי מחויבות של ממש – עתה נדמה שהוא באמת תוהה לגבי הרלוונטיות שלו (ונדמה שאין דבר מפחיד יותר בעבור יוצר מאשר הגילוי שהוא לא רלוונטי יותר). כך, התנועה האובססיבית שמאפיינת את הסרט היא יותר ביטוי של חרדה קיומית אותנטית, שאם הייתה קיימת בסרטיו הקודמים של בנטביץ' הרי שהיא הוסוותה היטב.

     

    מתוך
    הדס בן ארויה, בתפקיד כוכבת רשת משפיענית(צילום: גיא רז)

    הסרט נפתח בתמונה נהדרת שבה צלליותיהם של צורי וזוגתו, שהיא גם עורכת סרטיו (מגלמת אותה מאיה קניג שהיא, אכן, זוגתו ועורכת סרטיו של בנטביץ', ובמאית בזכות עצמה), נראים על רקע כתוביות הפתיחה של סרטו החדש הקרוי "קצפת ודובדבנים". הם עושים דרכם אל תא המקרין, מתוך תקווה שאם יגביר את הסאונד יצליח גם להוציא את הקהל מאדישותו. זה לא קורה, ועוד באותו ערב מתבשר צורי שסרטו הועבר לאולם קטן יותר – בדרך להורדתו הקרובה מהמסכים.

     

    מתוך
    כשהחיים לא כמו שיר של גזוז(צילום: גיא רז)

    במהלך לילה סהרורי, מלווה בנהג מונית (דובר קוסאשווילי הנהדר) שאינו מצליח להיפטר ממנו, צורי ינוע בין דמויות אורבניות ססגוניות, ביניהן יוטיוברית אופנתית (הדס בן-ארויה) המבטיחה לקדם את סרטו ברשתות החברתיות, חבר ותיק שעשה את זה בהוליווד וממשיך לחיות את חיי הלילה גם בגילו המתקדם (אלון אבוטבול), מפיק הסרט (צחי גראד) שאינו מגלה בו עוד עניין, וגם צמד מדביקי מודעות שמכסים את כרזת סרטו בדבר הבא. בין לבין, צורי שוקע בהזיות שבהן הוא מוצא עצמו במטוס פרטי, בדרך לפסטיבל סרטים בינלאומי ברייקיאוויק, יחד עם דיילת תומכת (אסתר רדא). במטוס הוא צופה בסרט שאותו אנו רואים – ועל המימד הרפלקסיבי הזה הייתי אולי מוותר.

     

    מתוך
    דובר קוסאשווילי בתפקיד נהדר של נהג מונית

    בכלל, רפלקסיביות היא שם המשחק בסרטים כגון זה, ועל כך יכולה להעיד העובדה שטינקרבל, בעבר שחקנית ואושיית לילה תל-אביבית, מגלמת את אשת המפיק האמיד. הדמות הזו מהווה מראה שמבעדה נשקף דיוקן לא לגמרי מחמיא של במאי מזדקן ששייך לעשור אחר. ואמנם, ספק אם היה עוד במאי שהגדיר את שנות ה-90 בקולנוע הישראלי כמו בנטביץ', עם הפנטזיות האסקפיסטיות שלו, שחמקו מכל התמודדות ישירה עם המציאות הישראלית הטעונה.

     

    מתוך
    אלון אבוטבול, חבר שעשה את זה בהוליווד

    העובדה שצורי חווה במהלך הלילה טראומה משנת חיים (שאכן קרתה לבנטביץ' במציאות) הופכת את "קצפת ודובדבנים" להרבה יותר מאשר מפגן נרקיסיסטי ומתפנק של יוצר במצוקה. ישנה מידה של כנות רגשית בסרט, של בגרות והשלמה, שהופכת אותו ליצירה משמעותית, ולא עוד איזה סרט בהיי.

     

    מתוך
    מתוך "קצפת ודובדבנים"(צילום: גיא רז)

    וישנם עוד שני יתרונות מובהקים לסרט הקשורים ביוצרו. קודם כל, ה"בנטביצ'ית" – השילוב של שפה ארכאית בקונטקסט עכשווי ("מתבושש"), שמעניק לסרטיו של בנטביץ' איזה קצב דיבור וניגון ייחודי משלהם. ושנית, הופעתו של הבמאי עצמו שכבר הוכיח את יכולתו בגילום דמויות של גברים-ילדים (ע"ע "אורחים לרגע" שביימה מאיה קניג). אל אלה יש להוסיף את עבודת הצילום המסוגננת של גיא רז, שמעניקה לסרט את המראה העירוני המסויט נוסח "נהג מונית", והופכת את המסע של צורי שוסטק בין חדר מיון ואתר הסרטה מהגיהינום ובין החיים והמוות לאחד ההזויים שנראו בקולנוע הישראלי.

     


  •  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום מסך
    לא מיינסטרים. "קצפת ודובדבנים"
    צילום מסך
    לאתר ההטבות
    מומלצים