משפחה לא בוחרים. חבל

אם יש שולחן שהייתי שמח לאכול בו, הוא זה של משפחת ווקר, הגיבורה של סדרת הדרמה האמריקנית "אחים ואחיות" שעונתה השלישית נפתחה אמש (ב') בערוץ Hot3. מדובר במשפחה שאוחזת בכל המרכיבים הנכונים לערב של זיקוקים: מינון נכון של בנות, בנים והומו, אם דומיננטית אך מתוקה, עסק משפחתי רווי אינטריגות וכמובן – חוש מפותח לרגשנות, שבירת צלחות וזעם מתפרץ. כל מה שצריך בשביל סדרת דרמה טובה.

קליסטה פלוקהרט. זריקה של אותנטיות

לכל מי שלא התמכר עדיין, תקציר קצר: במרכז הסדרה עומדת משפחה מלוס אנג'לס, אמידה למדי בזכות העסק "אוהאי פודס" שבבעלותה. אם המשפחה, נורה (סאלי פילד, שזכתה בתפקיד בפרס גלובוס הזהב), נותרת מנהיגת השבט כשאב המשפחה, וויליאם, מת במפתיע. במקביל, אחת מהבנות, קיטי (קליסטה פלוקהרט, אלי מקביל במיל'), שדרנית רדיו מניו יורק, חוזרת לגור בלוס אנג'לס. הבת הבכורה, שרה (רייצ'ל גריפיתס מ"עמוק באדמה") הופכת למנכ"לית החברה המשפחתית, בן אחד מתגייס לצבא, בן שני יוצא מהארון, בן שלישי מתמודד עם נישואים מתפרקים, המאהבת של האב, הולי (פטרישיה ווטיג מ"30 ומשהו"), מגיעה לתמונה ומשתלטת על העסק המשפחתי, הבת שלה מגיעה ומתחילה רומן עם אחד הבנים. בקיצור – שמח.

על פניו, "אחים ואחיות", על עלילותיה הלכאורה מופרכות, היתה יכולה להפוך בקלות לגרסה מודרנית של "שושלת". אולם כבר מהעונה הראשונה אפשר היה להבין שפחות חשוב מה קורה, יותר חשוב איך עושים. למרות קווי העלילה הפתלתלים והדי מוקצנים, התסריט היה לרוב רגיש ומדויק, והשחקנים היו אינטליגנטיים ומרשימים כדי לגרום לצופים להזיל דמעה מול המרקע. מהר מאוד האירועים העוברים על משפחת ווקר מצליחים לשכנע, והדמיון למשפחות האישיות שלנו צף אל מול העיניים.

קיטש איכותי

העונה השלישית תופסת את המשפחה בנקודה קריטית: קיטי ובעלה הטרי רוברט מק'קליסטר (רוב לאו בהופעה מצויינת) מנסים לאמץ ילד ורותמים לכך את כל המשפחה; הולי מפטרת את אחד הבנים מייצוג החברה המשפחתית ומתחילות צרות בעסק; קיטי כותבת ספר חושפני על מעללי החבורה; והשיא – המשפחה מגלה כי לאב היה עוד ילד מחוץ לנישואין, ריאן לאפארטי, שמגיע בהמשך העונה לעשות מהומות.

מצפייה בשני הפרקים הראשונים אפשר להבין שהשטנץ הקבוע שמאפיין את הסדרה נשמר. כמעט כל פרק סובב סביב איזשהו גילוי מרעיש או חשיפת שלד מהארון, ואז המשפחה רבה, נעלבת, מתפוצצת, מביכה אחד את השנייה ולהפך ולבסוף משלימה בחיבוק קבוצתי, מטפורי אם לא פיזי. ובכל זאת, מדובר בקיטש עטוף בצורה איכותית ביותר.

השחקנים, כולם ללא יוצא מן הכלל, עושים עבודה נהדרת בגילום הדמויות שלהם – רייצ'ל גריפיתס מהפנטת בתור אמא שמנסה לשלב חיי משפחה וקריירה, רוב לאו מקסים בתפקיד הסנטור שנותן את האבחנות הכי חדות והכי מדוייקות לגבי המשפחה (למשל, משפטים כמו "אלו שאוהבים אותך יודעים איך לדחוף את הסכין הכי טוב בין הצלעות" או "אתם מבוגרים, רק שלא למדתם איך לשים פילטר על הרגשות שלכם") ואפילו קליסטה פלוקהרט, שהדעות לגביה חלוקות, מצליחה לשאת בחן תפקיד שהיה יכול להיות די אנמי, אולם זוכה בידיה לזריקה של אותנטיות. רק זוג הגייז, קווין וסקוטי, הם קצת פנטזיה של תסריטאי משולהב, כשהם מייצגים מין אידיאל בורגני משורג שרירים ואהבה. אבל לפי המשך העונה, גם פה צפויים שינויים. ומעל כולם מנצחת סאלי פילד, שעושה דמות מוגזמת אך משכנעת של אישה שמנסה להחזיק את כולם על גבה אגב בחישה בסירים.

משפחת ווקר היא למעשה גרסה מוקצנת של המשפחות של כולנו. בזכות דיאלוגים חדים הם מצליחים להביע רגשות שעולים אצל כולנו – קנאה בין אחים, לחץ בעבודה, הרגשה שהמשפחה מחטטת לך בחיים ועוד. אוצר המילים הרחב (קשה להבין איך אמריקאי ממוצע מצליח לראות פרק בלי לפתוח מילון) והגישה הבוגרת לחיים הופכים את "אחים ואחיות" לסדרה אינטליגנטית למדי, למרות העיסוק המתמיד בעלילות של סבון. ובעיקר – גם בעונתה השלישית מצליחה "אחים ואחיות" להישאר סדרה על אהבה ומשפחתיות. האהבה והמשפחתיות המודרנית נוטפות מכל דקת מסך, עדות ליכולות המשחק הטובות, הכימיה על הסט או התסריט הרגיש. אחרי צפייה בפרק עולה מיד חשק להרים טלפון לאמא ולארגן איזו ארוחה משפחתית. נכון, כמו אצל הווקרים, סביר להניח שגם אצלנו כולם יריבו עם כולם, יחשפו סודות מביכים ובסוף מישהו יסיים את הערב בוכה. אבל בשביל זה יש משפחות, לא?