הודעה חשובה ונוראה (יעני פשקוויל): הציבור מוזהר בזאת באופן חמור לא להתקרב לעונה השלישית של "בית הנייר", לא להקרין אותה בביתו ולהדיר רגליים מכל מקום אחר שבו היא משודרת, פן ילקה בהתקף התמרמרות שככה עבדו עליו בחנות, שלא במהרה יחלוף. סוף פשקוויל.
על העונות הראשונה והשנייה של "בית הנייר" לא צריך להכביר מילים. אחלה סדרה, די אורגינלית - מה שדי קשה לייצר בין מי יודע כמה סדרות שכבר נוצרו בשטנץ חסר הדמיון הממוצע: יש רצח. יש בלש בעייתי בדרך כלל שלא מסתדר עם הבוסים. או פרופיילרית שמפענחת פשעים דרך העקבות הנפשיות שרק פקחית שכמוה רואה, או שהיא המתקשרת סימה מיפו שקוראת בקפה; "בית הנייר" הייתה, למרות נטייה למעט פטפטנות על חשבון אקשן (הייתי מסתדר מצוין בלי 90% מהזיבולים של ברלין) - אחלה סדרה. שוד מתוכנן היטב, סיבוכים יפים, אפילו שיעור קטן בספרדית ("בנדיטוס" - יענו פושטקים, "איחו דה פוטה" - לא חשוב מה זה), ובסוף כולנו לוקים בתסמונת שטוקהולם ושמחים כשהבנדיטוס יוצאים עם מיליארד יורו בכיס.
המעשה הנכון ביותר עכשיו היה שכולנו, השודדים ואנו הצופים, נשתזף עם הרבה משרתים בקריביים ולא ננקוף אצבע עד יומנו האחרון. אלא שמפיקי הסדרה, כמו מפיקי סדרות בכל העולם, שראו את ההצלחה שנחלה הסדרה, החליטו שהם רוצים לחלוב את הלימון הזה עוד. עוד עונה, עוד למכור בספרד ובחו"ל, עוד כסף.
אלא שכאן צצה בעיה קטנה: לא היה להם רעיון חדש. בוודאי לא בעוצמת האורגינליות של הרעיון המקורי. כבר קרו דברים כאלה גם בקנה מידה גדול יותר. למשל גם "הסנדק 2" ו"הסנדק 3" היו חסרי רעיונות חדשים והעתיקו בלי הכרה ובלי בושה מ"הסנדק" הראשון, אבל כשישנם בצוות השחקנים אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו, הם יכולים לעמוד בלי לזוז מול מצלמה ולדקלם את חוקת ההסתדרות והתוצאה עדיין תהיה פלא הוליוודי. הלסינקי ודנוור לא יכולים. גם אם הלסינקי יגיד שבדיוק כשהוא חשב שהוא בחוץ הם משכו אותו בחזרה פנימה, ויעשה עם האגרופים כמו שפאצ'ינו עשה, זה לא יעזור.
אז עכשיו הלכו לשדוד את אוצר הזהב הלאומי של ספרד. נו. שיהיה. נשאר להם רק מכון וולקני עם החיידקים הרעילים, מה שאומר שמקסימום תהיה עונה 4 ותודה לאל גמרנו. רעיון לתסריט של ממש לא כל כך הצליחו למצוא. אומנם קולונל המודיעין הרע התחלף. האינספקטורה ראקל עברה לצד של השודדים והגיעה אינספקטורה מרושעת ממש. אבל עלילה? כלום. אקשן? כלום בריבוע.
אז איך פתרו את הבעיה? עברו לדיבורים. כל הזמן דיבורים. מה דיבורים - ברבורים. איזה ברברת. איזה חנטרשת. איזה חור בראש. יש כמה סוגי דיאלוגים בעשייה האומנותית. דיאלוג מסוג אחד מיועד לקדם את העלילה (למשל, א' אומר לב', ניפגש בסלמה פינת שדרות ירושלים, היום זה הגזרה של השוטר אזולאי, נשדוד בקלות את החנות של הבייגלה). דיאלוג מסוג שני מיועד להציג את האישיות של אחד או יותר מהדוברים - מצחיק, רשע, דביל וכיו"ב. ודיאלוג שלישי, המעצבן והמיותר מכולם, מיועד לבזבז זמן. לסתום חורים עד שיעברו 50 או יותר הדקות של הפרק.
אז שוב יושבים הבנדיטוס ושרים בארוחה משפחתית עם הפרופסור וברלין במנזר יפהפה (המקוריות, המקוריות), ולבושים באותם סרבלים אדומים המוכרים ומסיכות דאלי (המקוריות, המקוריות), ומעצבנים את הקולונל מהמודיעין בטלפון (המקוריות), וטוחנים את המוח בדיבורים שאין בהם כל תועלת ואין להם כל מטרה מלבד לבזבז זמן. ואחרי שחולפים שניים־שלושה פרקים, גם הצופה התם ביותר מרגיש שעובדים עליו בעיניים, שמאחורי המראה המעוצב והנוצץ הזה לא מסתתר בעצם דבר, והפיהוק הולך וגדל והאצבע ממהרת אל השלט.
לא זוכר שראיתי אי־פעם כלום כל כך גדול כמו פרק מספר 3 בעונה השלישית. חשבו על כל שם תואר נגטיבי - נלעג, מעליב, מביש, מקומם - כל סופרלטיב דוחה מהמצוינים לעיל יתאים לתיאור הפרק. לא פחות דוחה, אגב, מה שעשו מהאינספקטורה ראקל: את קצינת המשטרה המבריקה שבעצמה כמעט סיכלה את השוד הראשון, הפכו לנקבה של זכר האלפא הפרופסור - נערת עידוד נרגשת, ממלמלת בעיניים לחות, בהערצה ובהתרגשות, הו, סרחיו, סרחיו היקר שלי, אל תתרגז, גבר נפלא שלי, חלשלוש לבנבן וגיבור מקסים שלי, שלא יעלה לך ח"ו הסוכר. איפה, איפה הייתה שדולת הנשים לפני שהתחלתי לצפות בדבר הזה.
"בית הנייר", עונה 3, נטפליקס